הזיכרונות מתים ונקברים באדמת השיכחה ובלילה, בחסות העלטה, מגיח פטריק מודיאנו, בידו מעדר ופנס, ומחלץ אותם מתרדמת המוות.

הסופר היהודי-צרפתי פטריק מודיאנו, חתן פרס נובל לספרות לשנת 2014, לא סתם מכונה “ארכיאולוג של הזיכרון”. מכלול יצירתו עוסק בניסיון כמעט נואש ללכוד פיסות זיכרון, רגעים חמקמקים ושברי מידע, ולעורר אותם לחיים.

כמו עובד ארכיון קפדן ונוקדני מודיאנו בורר ומנקה, מקטלג וממיין את זיכרונותיו. שמות רחובות ושכונות, סמטאות נידחות ואנשים אנונימיים שחולפים על פניו ברחוב – כל אלה הופכים ביצירתו למעשה הספרותי עצמו.

הוא נולד בפריז ב-30 בנובמבר 1945. אביו היה איש עסקים מפוקפק שנטש אותו כשהיה בן 5 ואמו – “אישה יפה ומעופפת” כהגדרתו – לא הצליחה לגדלו והעבירה אותו מפנימייה לפנימייה.

למזלו, כשלמד בתיכון “אנרי הרביעי” בפריז שכרה אמו את שירותיו של ידיד, הסופר והמתמטיקאי רֶמון קֶנו, שהעניק לנער שיעורים פרטיים בגיאומטריה. בעידודו החל לכתוב והוא שהביא להוצאת “גלימאר” את כתב היד של ספרו הראשון של מודיאני, “כיכר אטואל”, שראה אור ב-1968.

תיאור הגיאוגרפיה של פריז לפרטי פרטיה נוכח כמעט בכל אחד משלושים ספריו של מודיאנו. לכאורה הוא משמש כמדריך טיולים המוסר דו”ח פרטני על העיר. אולם ברובד העמוק יותר פרטים אלו מעניקים אשליה של וודאות, כעין נקודת אחיזה במציאות קונקרטית שמסייעת לו להתמודד עם התלישות וחוסר הזהות המושרשים בו.

סיפוריו של מודיאנו משנים כל הזמן מצב צבירה: מרומן בלשי לשיטוט סתמי ברחובות פריז, מעלילת מתח סוחפת לתיאור הצל שמטילה הבחורה עם השמלה הכחולה בדיוק ברגע שבו קרני השמש חודרות מבעד לחלון בית הקפה לָה קוֹנְדה, בו נהג לשבת.

אז אם יוצא לכם להיקלע לעיר האורות, קחו אתכם מפה וספר של מודיאנו ותתחילו להרגיש.