אלי ויזל נולד ב-1928 בעיירה סיגט שברומניה. בהיותו בן 15 נשלחה משפחתו למחנות ההשמדה של הגרמנים. הוריו ואחותו הצעירה נספו במחנות, ואילו הוא ושתי אחיותיו האחרות ניצלו.
בתום מלחמת העולם השנייה אלי ויזל הגיע לצרפת כפליט ולמד באוניברסיטת סורבון בפריז. ב-1948, והוא בן 19, הגיע לישראל לסקר את מלחמת השחרור, ככתב צבאי של עיתון צרפתי. בהמשך דרכו היה כתב חוץ של העתון הישראלי “ידיעות אחרונות” ואחר-כך עבר לניו-יורק והצטרף לעתון היידי “פארווערטס”. ויזל שימש פרופסור למדעי היהדות באוניברסיטת ניו-יורק, ומ-1976 – פרופסור למדעי הרוח באוניברסיטת בוסטון.
לאחר שתיקה בת עשר שנים שגזר על עצמו, תיעד ויזל את חוויותיו כנער ממחנות המוות, בספרו “לילה” שהתפרסם ב-1956, תחילה ביידיש ואחר-כך בשפות רבות נוספות. מאז כתב יותר מ-30 ספרים שהקנו לו פירסום עולמי.
ב-1986 הוענק לאלי ויזל פרס נובל לשלום. “ויזל נתן לנו בספריו לא רק עדות ראייה על מה שקרה בשואה, אלא גם ניתח את כוחות הרשע שעמדו ברקע המאורעות הללו – ועיקר עניינו הוא שאלת האמצעים שאנו יכולים לנקוט כדי למנוע הישנות המאורעות הללו” – קבעה ועדת הפרס.
אלי ויזל היה לוחם למען זכויות האדם בעולם. שמו נקשר, בין היתר, במאבקים למען יהודי בריה”מ, האינדיאנים בניקרגואה, הכורדים, קורבנות האפרטהייד בדרום-אפריקה, נפגעי הרעב באפריקה ומלחמת האזרחים ביוגוסלביה לשעבר. הוא פירסם מאמרים רבים, בעיקר בנושאים הומניטריים, ונחשב למרצה מבוקש ברחבי העולם. בנוסף, שימש ויזל יועץ לנושאים בעלי אופי מוסרי-אוניברסלי, בין השאר גם לנשיאי ארה”ב וצרפת.
אלי ויזל, במעשיו וביצירתו, אינו מנסה לעורר את חמלת העולם לקורבנות השואה או לניצוליה, אלא להילחם באדישות לרע, ההופכת אותנו שותפים לפשע. הוא מבקש לעורר בנו את המצפון. לדבריו, “אתה יכול לצאת מאושוויץ, אך אינך יכול להוציא את אושוויץ ממך”.
נפטר 2 ביולי 2016.
