איליה מצ’ניקוף נולד באוקראינה בשנת 1845. את הדוקטורט שלו קיבל באוניברסיטת סנט-פטרסבורג והמשיך שם כמרצה לזאולוגיה ואנטומיה. אחר-כך עבר לאוניברסיטת אודסה, אך בעקבות רדיפות היהודים לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני עזב את רוסיה ועבר לאיטליה. תחנתו הבאה היתה מכון לואי פסטר בפאריז. מצ’ניקוף נפטר ב-1916, בגיל 71.

בשנת 1908 הוענק לאיליה מצ’ניקוף פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, במשותף עם פאול אהרליך, “בהוקרה על תגליותיהם בתחום המערכת החיסונית”.

בעקבות תצפיות שערך בדגים שקופים הבחין מצ’ניקוף בתאים המקיפים ובולעים גופים זרים שחדרו לגוף הדג על מנת להשמידם. לתאים אלה קרא פאגוציטים – תאים בלעניים.

על בסיס תצפית זו טען מצ’ניקוף כי מחלה הינה למעשה דו-קרב בין גופים זרים, כמו חיידקים, לבין תאי שיטור עצמיים. ריפוי הגוף יושג בעקבות נצחון תאי השיטור וחיסון הגוף ימנע התפרצותם המחודשת של החיידקים. מצ’ניקוף היה הראשון שטען כי תפקידם של התאים הבלעניים הוא גם לבלוע ולחסל רקמות נורמליות שאינן דרושות יותר לגוף.

תגליותיו של איליה מצ’ניקוף על תפקידם של התאים הבלעניים שימשו בסיס למחקרים אימונולוגיים רבים ושינו את תפיסתנו בנוגע התמודדות הגוף עם מחלות.

ג’ורג’ שרפק נולד בשנת 1924 בעיירה היהודית סארני שבאוקראינה המערבית. בהיותו בן 8 היגרה משפחתו לצרפת. בעקבות כיבוש צרפת על ידי הגרמנים, הצטרף שרפק לקבוצת מחתרת שמאלנית, נעצר ב-1944 ונשלח למחנה דכאו, ממנו שוחרר ב-1945 והוא בן 21. הוא החל לעבוד ב”מרכז הלאומי למחקר מדעי” שם הגיש עבודת דוקטורט בתחום הפיזיקה הגרעינית נסיונית.

ב-1957 פירסם שרפק, לראשונה, את רעיונותיו והצעותיו לפעולת גלאי חלקיקים, אך עמיתיו המדענים לא היו בשלים עדיין לנצל את פועלו. ב-1959 הצטרף לצוות של ליאון לדרמן ב”מרכז האירופי למחקר” בג’נבה, על מנת למדוד את המומנט המגנטי של המואון. מאז לא עזב מרכז זה והקים סביבו צוות חוקרים שהיו חיל חלוץ בפיתוח מנגנוני גילוי חלקיקים.

בשנת 1992 זכה ג’ורג’ שרפק בפרס נובל לפיזיקה, “בעבור המצאתם ופיתוחם של גלאי חלקיקים, אשר הבולט שבהם הוא התא הרב-תיילי הפרופורציונלי”.

המצאתו של שרפק מאפשרת למדוד בכמות גדולה ובדיוק רב את החלקיקים והריאקציות ביניהם. התפתחות הגלאים צועדת יד ביד עם התקדמות המדע. סוגים שונים של גלאי חלקיקים, המבוססים על המצאתו של שרפק, שיחקו תפקיד חשוב בתגליות רבות בפיזיקה, והיו להם גם השלכות בתחומי הרפואה והביולוגיה במהלך שני העשורים האחרונים.

גבריאל ליפמן נולד בשנת 1845 בלוכסמבורג. בשנת 1875 הוענק לו תואר דוקטור לפיזיקה באוניברסיטת סורבון בפריז. ליפמן שימש פרופסור לפיזיקה מתמטית ועמד עד יום מותו בראש הקתדרה לפיזיקה ניסיונית. בשנת 1912 זכה ליפמן להיבחר לתפקיד נשיא האקדמיה הצרפתית למדעים.

בשנת 1908 הוענק לגבריאל ליפמן פרס נובל לפיזיקה, בעבור פיתוח טכניקת הצילום הצבעוני, המתבססת על תופעת התאבכות גלי האור.

ליפמן הציב מול החפץ המצולם לוח זכוכית מצופה בתחליב רגיש לאור, ובעזרת מראה יצר התנגשות בין גלי האור המגיעים מכיוונים מנוגדים. כך הונצחה על לוח הצילום תבנית התאבכות הנראית עשויה קווים מוארים וחשוכים לסירוגין, אשר המרווחים ביניהם מעידים על צבע גלי האור שיצרו אותם. כאשר מתבוננים בתמונה כזאת משוחזר תהליך ההתאבכות, אך הפעם בעינו של הצופה, הרואה את תמונתו הצבעונית של החפץ המצולם.

הצילום הצבעוני הוא שהיקנה לגבריאל ליפמן פרסום עולמי, אך הישגיו המדעיים האחרים חשובים לא פחות. הוא פיתח מכשירי מדידה שונים, עסק בסייסמוגרפיה ובאסטרונומיה ואף הציג תזה חשובה בחקר האלקטרון.

גבריאל ליפמן הלך לעולמו בשנת 1921.

הנרי ברגסון נולד בפאריז בשנת 1859. בהיותו בן 30 פירסם את עבודתו על משמעות הזמן והחירות והפך להוגה נערץ ומפורסם.

הנרי ברגסון זכה בפרס נובל לספרות בשנת 1927, “בהוקרה על רעיונותיו השופעים ודרך הצגתם המבריקה”. בתורתו הבחין בין ההכרה המושגית של העולם החיצוני לבין התודעה המיידית, האינטואיטיבית, המתגלה לנו מבפנים, שהיא לדידו האמצעי היחיד להבנת החיים והזמן.

למרות קרבתו לנצרות, סרב ברגסון להיטבל ולהינתק מן הגורל היהודי בזמן השואה. ערב מותו התעקש לבוא אישית ולהתפקד כיהודי במשטרת פריז.

הנרי ברגסון הלך לעולמו בשנת 1941.

הנרי מואסן נולד בפאריז בשנת 1852. בשנת 1906 זכה בפרס נובל לכימיה “בעבור מחקריו ובידודו של יסוד הפלואור, ופיתוח הכבשן החשמלי הנקרא על שמו”.

בשנת 1907 הלך הנרי מואסן לעולמו.

הזיכרונות מתים ונקברים באדמת השיכחה ובלילה, בחסות העלטה, מגיח פטריק מודיאנו, בידו מעדר ופנס, ומחלץ אותם מתרדמת המוות.

הסופר היהודי-צרפתי פטריק מודיאנו, חתן פרס נובל לספרות לשנת 2014, לא סתם מכונה “ארכיאולוג של הזיכרון”. מכלול יצירתו עוסק בניסיון כמעט נואש ללכוד פיסות זיכרון, רגעים חמקמקים ושברי מידע, ולעורר אותם לחיים.

כמו עובד ארכיון קפדן ונוקדני מודיאנו בורר ומנקה, מקטלג וממיין את זיכרונותיו. שמות רחובות ושכונות, סמטאות נידחות ואנשים אנונימיים שחולפים על פניו ברחוב – כל אלה הופכים ביצירתו למעשה הספרותי עצמו.

הוא נולד בפריז ב-30 בנובמבר 1945. אביו היה איש עסקים מפוקפק שנטש אותו כשהיה בן 5 ואמו – “אישה יפה ומעופפת” כהגדרתו – לא הצליחה לגדלו והעבירה אותו מפנימייה לפנימייה.

למזלו, כשלמד בתיכון “אנרי הרביעי” בפריז שכרה אמו את שירותיו של ידיד, הסופר והמתמטיקאי רֶמון קֶנו, שהעניק לנער שיעורים פרטיים בגיאומטריה. בעידודו החל לכתוב והוא שהביא להוצאת “גלימאר” את כתב היד של ספרו הראשון של מודיאני, “כיכר אטואל”, שראה אור ב-1968.

תיאור הגיאוגרפיה של פריז לפרטי פרטיה נוכח כמעט בכל אחד משלושים ספריו של מודיאנו. לכאורה הוא משמש כמדריך טיולים המוסר דו”ח פרטני על העיר. אולם ברובד העמוק יותר פרטים אלו מעניקים אשליה של וודאות, כעין נקודת אחיזה במציאות קונקרטית שמסייעת לו להתמודד עם התלישות וחוסר הזהות המושרשים בו.

סיפוריו של מודיאנו משנים כל הזמן מצב צבירה: מרומן בלשי לשיטוט סתמי ברחובות פריז, מעלילת מתח סוחפת לתיאור הצל שמטילה הבחורה עם השמלה הכחולה בדיוק ברגע שבו קרני השמש חודרות מבעד לחלון בית הקפה לָה קוֹנְדה, בו נהג לשבת.

אז אם יוצא לכם להיקלע לעיר האורות, קחו אתכם מפה וספר של מודיאנו ותתחילו להרגיש.

פרנסואה ג’קוב נולד בשנת 1920 בננסי שבצרפת. הוא למד רפואה באוניברסיטת סורבון, אך בשנת 1940 נאלץ לקטוע את לימודיו בשל פלישת הגרמנים לצרפת. ג’קוב התגייס ל”צבא צרפת החופשית” כרופא צבאי, נפגע קשות בידיו, ובשל כך לא הצליח להגשים את חלומו להיות רופא-מנתח. בשנת 1947 הוא הוסמך כרופא ועבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת פאריז עסקה בחקר הגנטיקה של החיידקים. לאחר מכן עבד במכון פסטר, וב-1960 מונה למנהל המחלקה למחקר גנטי.

בשנת 1965 זכה פרנסואה ג’קוב בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, ביחד עם אנדרה לוף וז’אק מונו, “על תגליותיהם בתחום הבקרה הגנטית של אנזימים והסינתזה של וירוסים”.

ג’קוב ומונו גילו את מולקולת הרנ”א שליח, שהיא זו המעבירה את המידע המקודד על הדנ”א שבגרעין התא ויוצאת מהגרעין אל חלל התא. שם, בעזרת שני סוגים נוספים של רנ”א ומרכיבים נוספים, נוצרת מולוקלת החלבון הרצויה וזאת על פי הקוד הטמון בדנ”א.

עוד תרומה של ג’קוב ומונו היא חלוקת הגנים לשני סוגים: גנים מבניים שהם גנים הנושאים את מכלול התכונות והמידע על כל תא, וגנים רגולטורים, המשפיעים על רמת הביטוי של כל גן מבני. גן רגולטורי יכול להיות מושפע מגירוי פנימי כלשהו ולעיתים אף מגירוי חיצוני כגון חום, קרינה וכיוצא בזה. תופעה זו מסבירה היבטים שונים של התפרצות גידולים סרטניים מסוימים והתפרצות פתאומית של מחלות ויראליות כגון הרפס ואיידס.

רנה קסן נולד בבאיון שבצרפת בשנת 1887. ב-1914 הוסמך לדוקטור במדעי המדינה, הכלכלה והמשפט. באותה שנה פרצה מלחמת העולם הראשונה. קסן, אשר נפצע פציעה חמורה בשדה הקרב, הפיק מסבלו האישי לקח כלל-אנושי והקדיש את חייו לפעילות למען הזולת.

בנוסף לפועלו לרווחת נכי המלחמה והיתומים, ייצג קסן את צרפת במוסדות בין-לאומיים: בתחילה בחבר הלאומים, ומאוחר יותר באו”ם. במלחמת העולם השנייה הצטרף קסן לממשלתו הגולה של דה-גול, וניהל בשמה משא ומתן להסדרת מעמדה של “צרפת החופשית”. לנוכח זוועות מלחמת העולם השנייה, העמיד קסן את ידיעותיו המשפטיות לרשות “ועדת האו”ם לזכויות האדם”. תרומתו הגדולה היא בניסוח רוב סעיפי “ההצהרה האוניברסלית לזכויות האדם”.

בשנת 1968 הוענק לרנה קסן פרס נובל לשלום, בעבור מאבקו הבלתי נלאה נגד הדיכוי והאי צדק בעולם.

קסן פעל גם בשרות בני עמו: הוא כיהן כנשיא הארגון “כל ישראל חברים” ועזר לשקם קהילות יהודיות ברחבי העולם.

רנה קסן נפטר בשנת 1976 והוא בן 89.