שמואל יוסף צ’צ’קס נולד בשנת 1888 בעיירה היהודית בוצ’אץ’ שבגליציה המזרחית. אביו, שלום מרדכי צ’צקס, סוחר פרוות ותלמיד חכם, פתוח למתנגדות, לחסידות ואפילו להשכלה המתונה, הנחיל לו את ערכי המסורת. האם המשכילה קרבה את בנה אל הספרות והתרבות האירופית.
עגנון החל לכתוב בילדותו. “כל פיסת נייר שנזדמנה לידי לבשה שיר או סיפור”, העיד לימים. בגיל 16 פרסם את שירו הראשון, ומאז לא פסק לכתוב סיפורים ושירים, בעברית וביידיש. בגיל 19 עלה לארץ-ישראל, התיישב ביפו והתקרב לחוגי החלוצים של ימי העלייה השנייה. סיפורו “עגונות”, הראשון שפורסם בארץ, התקבל בהתלהבות. בעקבותיו אימץ לו את שמו הספרותי – עגנון.
ב-1913 נסע עגנון לגרמניה. בתקופה זו נשא לאישה את אסתר, בת למשפחת מרקס הידועה, וקשר קשרים עם זלמן שוקן, שנהיה למוציא לאור של ספריו. ב-1924, לאחר שנשרפו ספרייתו ואוסף כתבי היד שלו, חזר לארץ, התיישב בירושלים ושב לאורח חיים דתי. עד למותו, בשנת 1970, המשיך בעבודתו הספרותית.
בשנת 1966 היה ש”י עגנון לסופר העברי הראשון שזכה בפרס נובל, “בעבור יכולתו האמנותית המעמיקה בכתיבת סיפורים הספוגים מוטיבים מחיי העם היהודי”. בנאומו ערב קבלת הפרס אמר: “רבותיי בשירה ובספרות מיהם? ממי קיבלתי יניקה? מכל איש ומכל אישה ומכל תינוק שנזדמנו לי בדרכי, הן יהודים, הן אינם יהודים. שיחת הבריות, סיפורי מעשיהם נחקקו בלבי ומהם עלו על עטי”.
עגנון פרסם בחייו 8 כרכים של רומנים, נובלת וסיפורים, עליהם נוספו כיום 8 כרכים מתוך עזבונו הספרותי. בספריו נפרשים חיי גליציה, ארץ-ישראל וגרמניה. בין ספריו הידועים: “הכנסת כלה” – אפוס המתאר את יהדות גליציה במאה ה-19; “אורח נטה ללון” – סיפור השקיעה והכיליון של החיים היהודיים בעיירות פולין. יש הטוענים כי בספרו זה צפה את השואה; “תמול שלשום” – יצירה גדושת צבעים וצללים על תקופת העלייה השנייה בארץ ישראל; “שירה” – דמויות קסומות בירושלים של שנות ה-40.
סגנון כתיבתו של עגנון מקורי ומיוחד במינו. שילוב מופלא של לשון חכמים, לשון האגדה, ספרות החסידים ועברית בת-זמננו. עגנון הוא מספר אמן בעל טביעת עין חדה, לעתים קטלנית. כתיבתו מרתקת, מפתיעה ומזעזעת, יש בה הומור גרוטסקי, צחוק מהול בדמעות, ועירוב בין מציאות לדמיון.
