איליה מצ’ניקוף נולד באוקראינה בשנת 1845. את הדוקטורט שלו קיבל באוניברסיטת סנט-פטרסבורג והמשיך שם כמרצה לזאולוגיה ואנטומיה. אחר-כך עבר לאוניברסיטת אודסה, אך בעקבות רדיפות היהודים לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני עזב את רוסיה ועבר לאיטליה. תחנתו הבאה היתה מכון לואי פסטר בפאריז. מצ’ניקוף נפטר ב-1916, בגיל 71.

בשנת 1908 הוענק לאיליה מצ’ניקוף פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, במשותף עם פאול אהרליך, “בהוקרה על תגליותיהם בתחום המערכת החיסונית”.

בעקבות תצפיות שערך בדגים שקופים הבחין מצ’ניקוף בתאים המקיפים ובולעים גופים זרים שחדרו לגוף הדג על מנת להשמידם. לתאים אלה קרא פאגוציטים – תאים בלעניים.

על בסיס תצפית זו טען מצ’ניקוף כי מחלה הינה למעשה דו-קרב בין גופים זרים, כמו חיידקים, לבין תאי שיטור עצמיים. ריפוי הגוף יושג בעקבות נצחון תאי השיטור וחיסון הגוף ימנע התפרצותם המחודשת של החיידקים. מצ’ניקוף היה הראשון שטען כי תפקידם של התאים הבלעניים הוא גם לבלוע ולחסל רקמות נורמליות שאינן דרושות יותר לגוף.

תגליותיו של איליה מצ’ניקוף על תפקידם של התאים הבלעניים שימשו בסיס למחקרים אימונולוגיים רבים ושינו את תפיסתנו בנוגע התמודדות הגוף עם מחלות.

גבריאל ליפמן נולד בשנת 1845 בלוכסמבורג. בשנת 1875 הוענק לו תואר דוקטור לפיזיקה באוניברסיטת סורבון בפריז. ליפמן שימש פרופסור לפיזיקה מתמטית ועמד עד יום מותו בראש הקתדרה לפיזיקה ניסיונית. בשנת 1912 זכה ליפמן להיבחר לתפקיד נשיא האקדמיה הצרפתית למדעים.

בשנת 1908 הוענק לגבריאל ליפמן פרס נובל לפיזיקה, בעבור פיתוח טכניקת הצילום הצבעוני, המתבססת על תופעת התאבכות גלי האור.

ליפמן הציב מול החפץ המצולם לוח זכוכית מצופה בתחליב רגיש לאור, ובעזרת מראה יצר התנגשות בין גלי האור המגיעים מכיוונים מנוגדים. כך הונצחה על לוח הצילום תבנית התאבכות הנראית עשויה קווים מוארים וחשוכים לסירוגין, אשר המרווחים ביניהם מעידים על צבע גלי האור שיצרו אותם. כאשר מתבוננים בתמונה כזאת משוחזר תהליך ההתאבכות, אך הפעם בעינו של הצופה, הרואה את תמונתו הצבעונית של החפץ המצולם.

הצילום הצבעוני הוא שהיקנה לגבריאל ליפמן פרסום עולמי, אך הישגיו המדעיים האחרים חשובים לא פחות. הוא פיתח מכשירי מדידה שונים, עסק בסייסמוגרפיה ובאסטרונומיה ואף הציג תזה חשובה בחקר האלקטרון.

גבריאל ליפמן הלך לעולמו בשנת 1921.

פאול אהרליך נולד ב-1854 בשטרלן, אז בגרמניה. ב-1878 קיבל תואר דוקטור לרפואה באוניברסיטת ברלין והצטרף לצוות שחקר את חיידק השחפת. במהלך המחקר נדבק במחלה ונאלץ לפרוש לשנתיים עד להחלמתו. ב-1896 התמנה למנהל המכון לחקר סרום הדם בברלין.

בשנת 1908 הוענק לפאול אהרליך פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, במשותף עם איליה מצ’ניקוף, “בהוקרה על תגליותיהם בתחום האימונולוגיה”.

מ-1890 עסק אהרליך בעיקר במציאת חומרים לחיסון הגוף, כהגדרתו “קליע הקסם” – חומרים כימיים שיחסלו את גורמי המחלה בלי שיפגעו בחולה. במהלך מחקריו הצליח לפתח נסיוב נגד מחלת הדיפטריה ותרכובת ארסנובנזן המשמידה את חיידקי העגבת. בכך שיחרר את העולם מאימתה של מחלה שהפילה קורבנות רבים, מאז הופיעה באירופה במאה ה-15.

בכך הניח אהרליך את היסודות לכימותרפיה המודרנית, שעיקרה הכנסת חומרים רעילים לגוף שנזקם למחלה עולה על נזקם לגוף החולה.

פאול אהרליך הלך לעולמו בשנת 1915. הוא נחשב לחוקר החשוב ביותר של מדעי הרפואה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.