אדווין קרבס נולד ב-1918 באייווה שבארה”ב. הוא למד כימיה באוניברסיטת אילינוי, וב-1943 קיבל תואר דוקטור לרפואה באוניברסיטת וושינגטון, סנט-לואיס. קרבס עבד שנים רבות באוניברסיטת וושינגטון סיאטל, במעבדתם של בני הזוג גרטי וקרל קורי, שם גם החל שיתוף הפעולה המחקרי שלו עם אדמונד פישר.

בשנת 1992 זכה אדווין קרבס בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, במשותף עם אדמונד פישר, “בעבור תגליותיהם אודות תהליך ההוספה וההפחתה של זרחות לחלבונים, המשמש כמנגנון ויסות ביולוגי“.

משבר גיל הארבעים מוביל אנשים לגלות על עצמם כל מיני דברים חדשים: יש כאלה שמגלים שההערכה העצמית שלהם תגדל, אם הם ישתתפו במרתון; אחרים – שרמת הדופמין שלהם במוח תעלה פלאים, אם ירכשו אופנוע כבד; ויש גם כאלה שמגלים שהסבת מקצוע לפיסול חרוזים בשיטת “שו-אסמו”, תוביל אותם למחוזות האושר.

את אדם ריס, בן למשפחה יהודית שנמלטה בשנת 1936 מגרמניה לארה”ב, משבר גיל ארבעים הוביל לגילוי מעט שונה: שהיקום מתפשט בהאצה. מוזר שכמותו…

למען האמת אדם ריס לא גילה שהיקום מתפשט בהאצה בגיל 40. את זה הוא גילה עשר שנים לפני כן. בגיל ארבעים הוא קיבל בזכות הגילוי את פרס נובל לפיזיקה. לא רע.

כדי להבין יותר לעומק מה הכוונה בשלוש המילים “היקום מתפשט בהאצה”, בואו נחזור רגע 14 מיליארד שנה אחורה. התיאוריה המקובלת בקרב המדענים היא שהיקום נולד ברגע אחד, שבו ישות מסוימת – תקראו לה המפץ הגדול, הנקודה הסינגולרית, או אלוהים – החליטה ללא הסבר כלשהו להתחיל לנפח את “בלון הזמן-מרחב”. בשנת 1928 גילה המדען האמריקאי אדווין האבל כי הגלקסיות על פני “היקום-בלון” ובהם גם גלקסיית “שביל החלב” שלנו, מתרחקות זו מזה בתהליך הולך ומתפשט.

החידוש של אדם ריס היה שהיקום לא רק מתפשט, כפי שגילה האבל, אלא מתפשט בהאצה.

אגב, אותו האבל נלחם ללא הצלחה כל חייו לקבל פרס נובל על תגליותיו, ולמרות זאת האריסטוקרטים השבדים מוועדת הפרס דחו אותו בשל הטענה המוזרה כי אסטרונומיה אינה מדע.

מאבקו של האבל נשא לבסוף פרי אחרי מותו, ובמובן מסוים אפשר לומר שזכייתו של אדם ריס בפרס נובל על תגליתו, לא רק האירה באור חדש את העולם המסתורי של היקום, אלא גם תיקנה את העוול שנעשה להאבל.

אדמונד פישר נולד בשנחאי שבסין בשנת 1920, ובגיל 7 עבר לשווייץ. הוא למד כימיה וביולוגיה בג’נבה, וב-1947 קיבל תואר דוקטור למדעים. ב-1953 הצטרף לאוניברסיטת וושינגטון בסיאטל, למעבדתם של בני הזוג גרטי וקרל קורי, שם גם החל שיתוף הפעולה המחקרי שלו עם אדווין קרבס.

בשנת 1992, זכה אדמונד פישר בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, במשותף עם אדווין קרבס, “בעבור תגליותיהם אודות תהליך ההוספה וההפחתה של זרחות לחלבונים, המשמש כמנגנון ויסות ביולוגי”.

אוטו שטרן נולד בשנת 1888 בסוראו שהשתייכה אז לגרמניה. כאשר עלו הנאצים לשלטון, היגר שטרן לארצות-הברית, שם המשיך במחקריו. בשנת 1943 זכה אוטו שטרן בפרס נובל לפיזיקה, על ניסוי בקרן מולקולרית, בו נבדק המומנט המגנטי של זרם יונים ונמצא שהוא מתפלג לשני כיוונים בלבד, וזאת בניגוד להשערת הפיזיקה הקלאסית, אשר צפתה התפלגות אחידה.

ניסוי “שטרן-גרלך” אישש את תחזיות מכניקת הקוונטים, אשר היתה אז בחיתוליה, והפגין את מגבלותיה של הפיזיקה הקלאסית.

אוטו שטרן נפטר בשנת 1969.

איזידור רבי נולד ב-1898 ברימאנוב שבפולין. בהיותו בן שנה עקרה משפחתו לארצות-הברית. הוריו היו אדוקים ביותר וציפו שיוסמך לרב, אולם הוא גילה עניין בטכנולוגיה ומדע.

הוא החל ללמוד כימיה, מאוחר יותר פיזיקה, וב-1926 קיבל תואר דוקטור באוניברסיטת קולומביה. עם הסמכתו יצא לאירופה לעבוד עם גדולי הפיזיקאים דאז, אשר פיתחו את תורת הקוונטים. אחר-כך חזר לאוניברסיטת קולומביה, וב-1940 נבחר לאקדמיה האמריקנית למדעים.

במהלך מלחמת העולם השנייה דחה רבי הזמנה להשתתף בפרוייקט פיתוח הפצצה האטומית, ולאחר המלחמה פעל למען פיקוח אזרחי על הכוח הגרעיני ושימושיו.

בשנת 1944 הוענק לאיזידור רבי פרס נובל לפיזיקה “בעבור שיטת התהודה שפיתח לרישום התכונות המגנטיות של גרעין האטום”. שיטה שסיפקה מידע רב-ערך עבור מחקרים כמו זיהוי של זיהומים מגנטיים בגבישים. שיטה זו משמשת גם ברפואה ובביולוגיה, לזיהוי חומרים ברקמות.

עם זכייתו של רבי בנובל נאמר עליו כי “ייסד קשרי רדיו עם העולם התת-אטומי”.

איזידור רבי נפטר בשנת 1988.

אלברט מיכלסון נולד בשנת 1852 בשטרלנו שבגרמניה. בגיל 3 עקר עם הוריו לארצות-הברית. הוא למד פיזיקה, והתמקד בתחום האופטיקה. מיכלסון היה פרופסור לפיזיקה באוניברסיטאות בקליבלנד, מסצ’וסטס ושיקגו. בשנותיו האחרונות עסק במדידות אסטרונומיות בקליפורניה. מיכלסון הלך לעולמו ב-1931.

בשנת 1907 זכה אלברט מיכלסון בפרס נובל לפיזיקה, בעבור מכשירי המדידה האופטיים המדוייקים שפיתח, והמחקרים הספקטרוסקופיים והמטרולוגיים שביצע בעזרתם.

הנודע והחשוב במחקרים אלה נקרא ניסוי מיכלסון-מורלי שנערך ב-1887. עד לניסוי זה סברו הפיזיקאים כי מהירות האור שונה ביחס לכיוון תנועתו של כדור-הארץ. מיכלסון ועמיתו אדוארד מורלי, בנו מכשיר מדידה מדוייק – אינטרפרומטר – שתוצאות מדידותיו הוכיחו כי מהירות התנועה של האור היא קבועה ואינה תלויה בתנועתו של כדור-הארץ.

תגלית זו יצרה בעיה קשה לפיזיקה הקלאסית, שמצאה פתרונה רק 18 שנים מאוחר יותר, עם פירסום תורת היחסות הפרטית של אלברט איינשטיין.

כמה אנשים אתם מכירים, שהדבר הראשון שהיו עושים אחרי שהודיעו להם שזכו בפרס נובל, היה ללכת להתקלח? לא הרבה, נכון? זה בדיוק מה שעשה פרופסור אלווין רות, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2012. מה שעבר באותו רגע בראש של רות, שחבריו מגדירים כ”ראש בעל חשיבה יוצאת דופן”, היה שעם כל המהומה שעומדת להתחולל בחייו בימים הקרובים, מי יודע מתי יגיע שוב למקלחת. החלטה הגיונית בסך הכל.

וזה לא במקרה. פרופסור אלווין רות הוא מומחה בחקר קבלת החלטות עם התמחות בתורת המשחקים ובחקר עיצוב שווקים. ואם להשתמש בשפת המקורות היהודית החביבה עליו, עבודתו של רות נועדה להשיב על השאלה הבאה: “מה תהיה ההחלטה המוצלחת ביותר של ראובן בהינתן הצרכים של שמעון?”

למרות שנשר מהתיכון בגיל 16 וכמעט גרם להוריו היהודים התקף לב, אלווין רות פיצה על כך בגדול כשכבר בגיל 23 קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת פרינסטון ובגיל 28 פרסם את הספר הראשון שלו.

בניגוד לאנשי אקדמיה רבים שמתעקשים להתבצר במגדל השן, פרופסור רות אוהב “לרדת אל העם”. זו אולי הסיבה מדוע קולגות מהאקדמיה מגדירים אותו כ”איש של אנשים”. תמיד תמצאו אותו מוקף בתלמידים, יש לו מאות חברים, וארוחת ליל הסדר הענקיות בביתו נחשבות לאטרקטיביות במיוחד.

כמומחה לגישור בין רצונות לצרכים, המחקר של פרופסור רות מתפרס על פני שווקים שונים ומקוריים. בין השאר יצר מנגנון שמחבר בין תורמי כליות לחולים שזקוקים להשתלה, תכנן מערכת יעילה שמחברת בין בתי חולים לסטודנטים מתמחים לרפואה, ופיתח אלגוריתם יעיל לבחירת בני זוג מתאימים לנישואין.

ומה הסוד שלו לחיי נישואין מוצלחים? אם אתם גברים, פרופסור רות טוען שהסוד הוא לדאוג שהנשים שלכם תהיינה קצת (אבל קצת) יותר מרוצות מכם.

לא מאמינים? מוזמנים לנסות בבית…

אלי ויזל נולד ב-1928 בעיירה סיגט שברומניה. בהיותו בן 15 נשלחה משפחתו למחנות ההשמדה של הגרמנים. הוריו ואחותו הצעירה נספו במחנות, ואילו הוא ושתי אחיותיו האחרות ניצלו.

בתום מלחמת העולם השנייה אלי ויזל הגיע לצרפת כפליט ולמד באוניברסיטת סורבון בפריז. ב-1948, והוא בן 19, הגיע לישראל לסקר את מלחמת השחרור, ככתב צבאי של עיתון צרפתי. בהמשך דרכו היה כתב חוץ של העתון הישראלי “ידיעות אחרונות” ואחר-כך עבר לניו-יורק והצטרף לעתון היידי “פארווערטס”. ויזל שימש פרופסור למדעי היהדות באוניברסיטת ניו-יורק, ומ-1976 – פרופסור למדעי הרוח באוניברסיטת בוסטון.

לאחר שתיקה בת עשר שנים שגזר על עצמו, תיעד ויזל את חוויותיו כנער ממחנות המוות, בספרו “לילה” שהתפרסם ב-1956, תחילה ביידיש ואחר-כך בשפות רבות נוספות. מאז כתב יותר מ-30 ספרים שהקנו לו פירסום עולמי.

ב-1986 הוענק לאלי ויזל פרס נובל לשלום. “ויזל נתן לנו בספריו לא רק עדות ראייה על מה שקרה בשואה, אלא גם ניתח את כוחות הרשע שעמדו ברקע המאורעות הללו – ועיקר עניינו הוא שאלת האמצעים שאנו יכולים לנקוט כדי למנוע הישנות המאורעות הללו” – קבעה ועדת הפרס.

אלי ויזל היה לוחם למען זכויות האדם בעולם. שמו נקשר, בין היתר, במאבקים למען יהודי בריה”מ, האינדיאנים בניקרגואה, הכורדים, קורבנות האפרטהייד בדרום-אפריקה, נפגעי הרעב באפריקה ומלחמת האזרחים ביוגוסלביה לשעבר. הוא פירסם מאמרים רבים, בעיקר בנושאים הומניטריים, ונחשב למרצה מבוקש ברחבי העולם. בנוסף, שימש ויזל יועץ לנושאים בעלי אופי מוסרי-אוניברסלי, בין השאר גם לנשיאי ארה”ב וצרפת.

אלי ויזל, במעשיו וביצירתו, אינו מנסה לעורר את חמלת העולם לקורבנות השואה או לניצוליה, אלא להילחם באדישות לרע, ההופכת אותנו שותפים לפשע. הוא מבקש לעורר בנו את המצפון. לדבריו, “אתה יכול לצאת מאושוויץ, אך אינך יכול להוציא את אושוויץ ממך”.

נפטר 2 ביולי 2016.

אמיליו סגרה נולד בטיבולי שבאיטליה בשנת 1905. הוא החל בלימודי הנדסה ברומא ועבר ללימודי פיזיקה, בהדרכתו של הפיזיקאי הנודע, חתן פרס נובל אנריקו פרמי. ב-1928 הוענק לו תואר דוקטור. הוא לימד באונברסיטת רומא, וב-1936 נתמנה לראש המחלקה לפיזיקה באוניברסיטת פלרמו.

ב-1938, בעקבות תקנות אנטישמיות בשרות הציבורי שקבעה הממשלה הפשיסטית, היגר סגרה לארצות-הברית והצטרף לאוניברסיטת ברקלי. הוא קיבל אזרחות אמריקנית והשתתף במאמץ האמריקני לבניית פצצת האטום. אחרי פרישתו, ב-1972, חזר לאוניברסיטת רומא. אמיליו סגרה נפטר בשנת 1989.

בשנת 1959 זכה אמיליו סגרה בפרס נובל לפיזיקה, במשותף עם אוון צ’מברליין, “בעבור גילוי האנטי-פרוטון”.

הפרוטון הוא חלקיק טעון חיובית המצוי במספרים שונים בגרעין האטום. האנטי-פרוטון הוא חלקיק דומה, אך בעל מטען שלילי. ניגוד המטענים ביניהם הופך כל מפגש לאירוע דרמטי בו הם מבטלים זה את זה.

ההיסטוריה היהודית הולידה מספר כופרים ידועים, שהמפורסם בהם הוא כמובן הפילוסוף היהודי הדגול ברוך שפינוזה.

אולם מעטים יודעים שגם כיום חיים בינינו כופרים יהודים. לא מאמינים? אתם מוזמנים להכיר את פרופסור אריק מסקין.

מסקין, כלכלן יהודי שלימד באוניברסיטת פרינסטון והתגורר בבית בו גר אבי תורת היחסות אלברט איינשטיין עד 1955, לא מפחד מדבר, כולל לכפור באלוהים בכבודו ובעצמו.

כן כן. רוב האנשים משוכנעים בטעות שכדי להיות דתי חייבים להאמין בישות מטאפיזית עם זקן ארוך ופתיל קצר ששולחת אתכם לגיהינום אם התפלקה לכם גבינה להמבורגר, ומעניקה חיי נצח אם הייתם ילדים טובים והתפללתם שלוש פעמים ביום (כולל בזמן שעון חורף).

אבל האמת היא שההגדרה האמיתית של דת היא אמונה מוחלטת בסדר על-אנושי.

קחו לדוגמה את אלוהי הכלכלה הקפיטליסטית – השוק. חסיד קפיטליסטי אדוק מאמין בכל לבו שהשוק הוא אלוהים ושלאף אחד – אפילו לא למדינה – אסור להתערב בעבודתו. גם אם הכופר מסקין קורא לה להתערב.

לפי השקפתו של מסקין השוק אמנם חשוב, אבל הוא לא אלוהים. יחד עם עמיתיו הוא פיתח מודלים שהוכיחו כי שוק פרוע ללא ריסון עלול להוביל לאי-שוויון קיצוני ולפער הולך וגדל בין עשירים ועניים. לכן הממשלה חייבת להתערב מדי פעם כדי לצמצם את הנזק.

בניגוד לשפינוזה, שהוחרם על ידי הקהילה היהודית באמסטרדם של המאה ה-17 אחרי שהעז לכפור בעקרונות דתיים בסיסיים, מסקין זכה בכבוד עולמים ובשנת 2007 קיבל את פרס נובל לכלכלה על הישגיו.

ככה זה. לפעמים לא מספיק להיות גאון, צריך גם לדעת מתי להיוולד.

ארנו פנזיאס נולד במינכן שבגרמניה בשנת 1933. בשנת 1939 היגרה משפחתו לארצות-הברית. פנזיאס זכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1978, במשותף עם רוברט ווילסון, “בעבור גילוי קרינת הרקע, הדיה של היווצרות היקום ב”מפץ הגדול”, לפני 18 מיליארד שנה.

גילוייו של ארנו פנזיאס היוו אישוש אמפירי לתאוריית “המפץ הגדול”, והפכו אותה לדגם המרכזי בתיאור תולדות היקום.

ארתור קורנברג נולד בשנת 1918 בברוקלין. ב-1941 הוסמך לרפואה ברוצ’סטר, היה ראש המחלקה למיקרובילוגיה בביה”ס לרפואה בוושינגטון, ומשנת 1959 ניהל את המחלקה לביוכימיה בביה”ס לרפואה בסטנפורד.

בשנת 1959 הוענק לארתור קורנברג פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, במשותף עם סברו אוצ’ואה, על פיענוח המנגנון הביוכימי האחראי ליצירתן והכפלתן של חומצות הגרעין ד.נ.א. ור.נ.א.

קורנברג הצליח לייצר במבחנה מולקולת ד.נ.א. סינתטית עם תכונות כימיות ופיסיקליות כשל כל ד.נ.א. לצרכי מחקר. אך נדרשו עוד שנים רבות עד שהוא וצוותו הצליחו לייצר מולקולת ד.נ.א. סינתטית שגם היתה פעילה מבחינה ביולוגית.

הוא טען, כי באמצעות לימוד פעילות הד.נ.א. בחיידק נוכל להבין את המנגנון המסובך והפעילות החשובה של הד.נ.א. בתאים המורכבים של האדם. לימוד שיתרום להבנת ההתפתחות האנושית, מחלת הסרטן ומחלות גנטיות.

קורנברג צוטט פעם באומרו: “לא האמנתי שעוד בחיי אזכה לראות שגנטיקה, אימונולוגיה ורפואה ישתפו פעולה יחד, בשפה כימית אחת, על מנת להבין טוב יותר את החיים”.

בנג’מין מוטלסון נולד בשיקגו בשנת 1926. בשנת 1975 זכה בפרס נובל לפיזיקה, ביחד עם אגה בוהר וג’יימס ריינווטר,  על פיתוח המודל הקולקטיבי של הגרעין, המסביר את תופעת הקוודרופול, שעיקרה התפלגות בלתי אחידה של המטען החשמלי בגרעין.

ברוך בלומברג נולד בניו-יורק בשנת 1925. הכשרתו ברפואה ואנתרופולוגיה באה לידי ביטוי במחקר שביצע על תפוצת מחלות בקרב אוכלוסיות שונות בעולם. במהלך אותו מחקר גילה שיטה לזיהוי וירוס הצהבת הנגיפית מסוג בי, אשר איפשרה למערכת הבריאות העולמית להתמודד עם אחת המחלות המדבקות הנפוצות והקשות ביותר. גילוייו איפשרו לבנקי הדם לבדוק את המנות הנתרמות ובכך להגביל את התפשטות המחלה. מאוחר יותר, פיתח בלומברג חיסון כנגד המחלה, ואף הראה את הקשר בינה לבין התפתחות סרטן הכבד.

בשנת 1976 הוענק לברוך בלומברג פרס נובל ברפואה ופיזיולוגיה, על הישגיו בחקר המחלות הזיהומיות.

ברוך בנאסרף נולד בשנת 1920 בקרקס שבוונצואלה. כשהיה בן 5 עבר עם הוריו לפריז, בה חי ולמד עד גמר בית-הספר התיכון. ערב מלחמת העולם השנייה עברו בני משפחת בנאסרף לארצות-הברית, וברוך למד באוניברסיטת קולומביה, ובבית-הספר לרפואה בוירג’יניה.

ברוך בנאסרף, שקיבל אזרחות אמריקנית ב-1943, ונישא לאנט לבית דרייפוס, פליטה מאירופה כמוהו, כותב בספרו האוטוביוגרפי “בן המלאך”: “יש לי תחושת הזדהות עמוקה עם מורשתי התרבותית. אני יהודי ספרדי. אבות אבותי באו מטטואן שבמרוקו. המקצוע המסורתי של משפחתנו – חלפנות – מסביר את שמנו, בן של שרף, חלפן בערבית. אולם אני מעדיף את השורש העברי – בן של מלאך”.

בשנת 1940 זוהה אנטיגן ההשתלה הראשון בעכבר, ותגלית זו הובילה את ברוך בנאסרף לקבלת פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה בשנת 1980, במשותף עם עוד שני אימונולוגים: ז’אן דוסה וג’ורג’ סנל, “על עבודתם בזיהויים ופעולתם של אנטיגני תיאום הרקמות”.

אנטיגני ההשתלה הם מולקולות המופיעות על פני תאים שונים בגוף והם הגורם המעורר תגובה של דחיית שתל על-ידי המערכת החיסונית שלו בגוף. תגלית זו סייעה להתאמת אברי ההשתלה בין תורם למקבל. אולם ברוך בנאסרף חקר את תפקידם של אניטגנים אלה בחיי היום-יום והראה, שגנים של מערכת תיאום הרקמות המרכזית משמשים כעין בקרים ביחסי גומלין של תאי המערכת החיסונית הנחוצים בהגנה העצמית של הגוף.

בנאסרף מצא בחיות מעבדה גנים המכונים – IR, המאפשרים לה ליצור נוגדנים בתגובה לאנטיגנים מסויימים. לאחר גילוי גנים דומים אצל האדם, הוכיחו בנאסרף ועמיתו למחקר, ודוד כץ, כי דרושה זהות בגנים של כדוריות הדם הלבנות לשיתוף פעולה בייצור נוגדנים.

ברטון ריכטר נולד בניו יורק בשנת 1931. בשנת 1976 זכה בפרס נובל לפיזיקה, במשותף עם סמואל טינג, על ניסוי במאיץ חלקיקים בו התגלה חלקיק אלמנטרי כבד מסוג חדש.

גילוי ה”פסי” אישש את השערתו של שלדון גלשאו לגבי קיומו של הקווארק “C”, והוסיף נדבך אמפירי חשוב למודל החלקיקים הסטנדרטי.

ג’אורג’ פון-הבשי נולד בשנת 1885 בהונגריה. הוא למד באוניברסיטאות של בודפשט ופרייבורג, וקיבל תואר דוקטור לכימיה בגיל 23. ב-1911 עבר לאוניברסיטת מנצ’סטר שבאנגליה ועסק בחקר איזוטופים. כאשר חזר לבודפשט התמנה לפרופסור, אך פוטר בגלל יהדותו. הוא עבר לדנמרק, למכון נילס בוהר, ובהמשך לשבדיה.

ג’אורג’ פון-הבשי זכה בפרס נובל לכימיה בשנת 1943, “בעבור עבודתו על שימוש באיזוטופים כסמנים במחקר תהליכים כימיים”.

חיבורו על סימון ומיפוי רדיואקטיביים מהווה בסיס לכל שיטת הסימון הרדיואקטיבי – בביולוגיה, במטלורגיה, ברפואה ובכימיה אנליטית. ב-1922 הוא גילה את היסוד הפניום, גילוי אשר אישש את התיאוריה המודרנית בדבר מבנה האטום.

פון-הבשי פיתח את האנליזה באמצעות האצת הנויטרון, והפכה לשיטה המדויקת והחשובה ביותר לבדיקת מידת טהרתם של חומרים.

בשנת 1966 הלך ג’אורג’ פון-הבשי לעולמו.

ג’וזף ארלנגר נולד ב-1874 בסן-פרנסיסקו. ב-1899 הוסמך לרפואה באוניברסיטת ג’ונס הופקינס ועסק בחקר לחץ הדם. אחר-כך עמד בראש המחלקה לפיזיולוגיה בבתי-הספר לרפואה של אוניברסיטאות ויסקונסין ווושינגטון.

בשנת 1944 זכו ג’וזף ארלנגר ועמיתו, הרברט גאסר, במשותף, בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, על תגליותיהם בנושא ההבדלים הפונקציונליים בין הסיבים השונים של תאי העצב.

ארלנגר וגאסר היו הראשונים שהצליחו למדוד, בפירוט רב, פוטנציאל פעולה מתא עצב בודד, בעזרת מכשיר אוסצילוסקופ שבנו בעצמם משפופרת קאתודית ומגבר.

מדידותיהם חשפו 3 טיפוסים עיקריים של סיבי עצבים, וכן שמהירות ההולכה של הזרם החשמלי משתנה ביחס ישיר לעובי הסיב. ככל שהסיב עבה יותר המהירות רבה יותר.

הניסויים שערכו ארלנגר וגאסר החל מ-1921 שימשו בסיס לידע המודרני על זרמי פעולה בעצבים והייתה להם חשיבות רבה להבנת הפונקציות השונות של רקמות העצבים.

ג’וזף ארלנגר הלך לעולמו ב-1965.

ג’וזף גולדשטיין נולד ב-1940 בדרום-קרוליינה, וב-1966 הוסמך לרפואה באוניברסיטת דאלאס, טקסס. מ-1971 החל במחקרים משותפים עם בראון, בבית-הספר לרפואה של האוניברסיטה. אחר-כך עסק במחקר בתחום הגנטיקה הביוכימית, במכון הלאומי לרפואה במרילנד.

פרס נובל ברפואה ופיזיולוגיה לשנת 1985 הוענק לגולדשטיין ולבראון, “בזכות תגליותיהם ותרומתם להבנת מנגנוני הגוף להטמעת כולסטרול והבנת הפגם הגנטי המונע הטמעה זו”. שני החוקרים גילו את המנגנון בגוף האדם המעביר את הכולסטרול מן הדם אל תוך התאים הזקוקים לו, ובו בזמן שומר על רמות מאוזנות של כולסטרול על-מנת שלא ישקע וישבש את זרימת הדם בעורקים.

מנגנון זה פועל באמצעות קולטנים (רצפטורים) הנמצאים על גבי תאים שונים. הקולטן הוא מולקולה שתפקידה לצוד את הכולסטרול הנע בדם ולהחדיר אותו לתא העושה בו שימוש.

מסקנתם המחקרית של גולדשטיין ובראון היתה, כי חסר בקולטנים אלה בגוף האדם, אם בגלל פגם גנטי תורשתי, או בגלל תזונה לא נכונה, רווית שומנים, משבש את המנגנון. הכולסטרול אינו מגיע לתאים, מתעבה בדפנות העורקים, סותם אותם וגורם לטרשת עורקים, ובעקבותיה להתקפי לב ושבץ. תגליתם דחפה אותם לחפש תרופות שיעודדו את פעילות המנגנון וימנעו את סתימת העורקים.

אם תרופות אלה יימצאו בטוחות בטווח הארוך, יתכן ויבוא יום בו נוכל גם לאכול סטייק עסיסי וגם להאריך ימים על מנת ליהנות ממנו.

בשנת 1776 יצא לאור הספר “עושר העמים” שחיבר הכלכלן האנגלי אדם סמית – ושינה כל מה שחשבו עד אז על כלכלה.

הרעיון המרכזי של סמית היה שאם בני אדם יפעלו מתוך מניעים אגואיסטיים, הכלכלה תצמח והעושר הכללי יגדל. ובמילים אחרות: אגואיזם = אלטרואיזם.

סמית השתמש בדימוי “היד הנעלמה”, שמתאר מנגנון חברתי בו הצטברות של מעשים של יחידים מטעמים אנוכיים מקדמת את טובת הקהילה, באופן שאזרחי המדינה כולה יגיעו למינימום עוני ולמקסימום עושר ורווחה.
למעט סטייה קצרה בדמות התורה הסוציאליסטית של יהודי בשם קרל מרקס, במשך מעל מאתיים שנה, ולמען האמת עד ימינו אנו, השיטה הכלכלית של סמית משלה בכיפה ללא עוררין.

ואז הגיע עילוי יהודי בשם ג’וזף שטיגליץ שהעז לערער על השקפתו של סמית (למען האמת שטיגליץ היה אחד מרבים שהסתייגו ממשנתו הכלכלית של סמית, אבל תזרמו אתנו בשביל הסיפור). שטיגליץ טען כי התיאוריה הכלכלית של סמית מתאימה אולי למציאות הכלכלית של המאה ה-18, התקופה בה סמית חי, אבל אינה מתאימה לכלכלה המודרנית המורכבת והמסובכת של ימינו. למה התכוון שטיגליץ?

אחד התנאים המוקדמים להגשמת עקרון היד הנעלמה הוא שקיפות מידע מוחלטת. ובשפה כלכלית – שלא יהיה חוסר סימטריה בין המידע שיש לקונה למידע שיש למוכר. הבעיה היא שככל שהכלכלה יותר “מבוססת ידע” גדל הסיכוי לחוסר סימטריה בידע של שני הצדדים. למשל, בעל מגרש למכוניות משומשות יכול להסתיר מקונה פוטנציאלי שברכב המוצע למכירה יש תקלה בבוכנות, או בעל דירה עלול לא לשתף את השוכר שהשכן מלמטה הוא מוזיקאי, שההשראה נוחתת עליו בין שתיים לארבע. בבוקר. מוכר לכם?

שטיגליץ, שכבר בגיל 27 קיבל תואר פרופסור מאוניברסיטת ייל היוקרתית, פיתח תיאוריות ומודלים כלכליים שנועדו לפתור את בעיית האי-סימטריה בידע ועל כך זכה בפרס נובל לכלכלה לשנת 2010.

עבודתו סייעה לצמצום אי השוויון בשכר, הגדלת שכר המינימום, חתירה להתערבות ממשלתית וצמצום הגלובליזציה.

בנוסף, חזה שטיגליץ את המשבר הכלכלי הגדול של 2008 ומאז פתח חשבון עם “היד הנעלמה”.

ג’וליאן שווינגר נולד בשנת 1918 בארה”ב, ובשנת 1965 זכה בפרס נובל לפיזיקה, במשותף עם ריצ’ארד פיינמן וצ’ין-איטירו טומונאגה, “בעבור עבודתם היסודית באלקטרודינמיקה קוונטית והשלכותיה על הפיזיקה של החלקיקים האלמנטריים”.

ג’וליאן שווינגר נפטר בשנת 1994.

מחקרו של פרופסור ג’ורג’ אולה, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 1994, כולל מושגים מעולם הכימיה כמו קרבוקטיונים, סופר חומצות ואטומי פחמן נעדרי אלקטרונים, שאם רוצים להבין אותם היטב, צריך להתנחל במעבדה במשך שנים ולפתח יחסים אינטימיים עם מבחנות, מנדפים ואלקטרודות.

אבל אם נתרגם את המושגים הללו כך שגם הדיוטות כמונו יוכלו להבין, כל הסיפור מתמצה בשתי מילים: תחליף דלק.

או בניסוח מעט שונה: כלכלת מתנול.

המתנול הוא כוהל פשוט שניתן להפיקו מגידולים שונים כמו קני סוכר, תירס ועוד. היתרון הגדול שלו הוא האלטרנטיבה שהוא מציב לתעשיית הנפט כמקור אנרגיה חלופי לתחבורה והקטנת התלות בדיזל ובבנזין.

יתרון נוסף של המתנול הוא שמדובר בחומר ידידותי לסביבה, וזאת בניגוד לבנזין ולדיזל שפולטים פחמן דו חמצני לאטמוספירה ובכך מגבירים את “אפקט החממה” שמאיים להפוך את כדור הארץ לתא שיזוף אחד גדול.

ג’ורג’ אולה, יהודי הונגרי שנולד בשנת 1927 בבודפשט, הצליח לדלג מעל מסך הברזל בשנת 1956 ולהגר לעולם החדש בארצות הברית. המעבר מבודפשט הקומוניסטית והקפואה לדרום קליפורניה הליברלית והחמימה כנראה עשה לו מאוד טוב, אחרת אי אפשר להסביר את הפוריות הכמעט לא אנושית שלו.

על שמו של אולה רשומים 120 פטנטים, הוא פרסם כ-1,400 מאמרים מדעיים, כתב יותר מ-20 ספרים, כולל ספר על “כלכלת מתנול” וזכה בעשרות פרסים יוקרתיים, בנוסף לפרס נובל, לרבות 15 תארי כבוד מאוניברסיטאות ברחבי העולם.

כמו שמכנים זאת בישראל – ריספקט!

ג’ורג’ ואלד נולד בניו-יורק בשנת 1906. בשנת 1967 הוענק לו פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, בעבור מחקרו על פיגמנטי הראייה המצויים ברשתית העין. פיגמנטים אלו משנים את צורתם המרחבית כאשר הם נחשפים לאור ומעוררים קולטן המעביר אות עצבי אל המוח.

מחקרו זה ומחקריו הביוכימיים אודות קולטני הצבע איפשרו לנו להבין כיצד אנו רואים.

ג’רום פרידמן נולד בשנת 1930 בשיקגו. מילדותו גילה נטייה לאמנויות, ובעיקר לציור, אך בעקבות קריאת ספרו של אלברט איינשטיין “הייחסות”, החל להתעניין בפיזיקה, למד באוניברסיטת שיקגו, וב-1956 קיבל תואר דוקטור. מ-1960 הוא שימש פרופסור במכון הטכנולוגי במסצ’וסטס, ומחקריו התמקדו בפיזיקת החלקיקים.

בשנת 1990 הוענק לג’רום פרידמן ושותפיו למחקר, הנרי קנדול וריצ’ארד טיילור, פרס נובל לפיזיקה “בעבור מחקרם החלוצי באשר לפיזור לא-אלסטי עמוק של אלקטרונים על פרוטונים ונטרונים קשורים, שחשיבותו היתה מכרעת בפיתוח המודל הקווארקי בפיזיקת החלקיקים”. בעקבות מחקרו של ארנסט רת’פורד, שהיה הראשון שגילה את קיומו של גרעין האטום עוד בתחילת המאה ה-20, נעשה מאמץ מדעי אדיר להכיר את אבני הבניין של החומר. כך התגלו הפרוטונים והנטרונים, ומאוחר יותר ההדרונים והלפטונים.

התאורטיקנים גל-מן וצוויג פיתחו מודל בו כל הדרון, כמו הפרוטון והניטרון, מורכב משלישיית חלקיקים הנקראים קווארקים. פרידמן ועמיתיו איששו מודל זה בתצפיותיהם על המבנה הפנימי של החלקיקים המרכיבים את גרעין האטום.

ג’ראלד אדלמן נולד בשנת 1929 בניו-יורק. בתחילה שאף לקריירה של כנר ורק אחר כך פנה לרפואה. הוא למד באוניברסיטת פנסילבניה והתמחה בחקר המערכת החיסונית בגוף. בשנת 1960 הוא הגיש תיזה במכון רוקפלר, על מחקרו בדבר מבנה הנוגדנים.

בשנת 1972 זכה ג’רלד אדלמן, במשותף עם עמיתו הבריטי רודני פורטר, בפרס נובל ברפואה ופיזיולוגיה, “בעבור גילוי המבנה הכימי של הנוגדן”.

הנוגדן הוא חלבון הנוצר בגוף בתגובה להמצאותו של חומר שתוקף אותו, המכונה אנטיגן. תפקידו של הנוגדן לבטל את השפעת האנטיגן, כחלק מפעולת המערכת החיסונית.

אדלמן וצוותו הצליחו לגלות תחילה את מבנה הנוגדן, וב-1969 לפענח את המבנה הביוכימי המפורט של מולקולת הנוגדן, ולמצוא כיצד מתקשר הנוגדן עם האנטיגן.

בעקבות מחקריו של אדלמן עלתה חשיבות האימונולוגיה, החוקרת את מערכת החיסון בגוף, והתהדק הקשר בינה לבין הגנטיקה וחקר הסרטן.

הרברט גאסר נולד ב-1888, בויסקונסין, ארצות-הברית. ב-1915 הוסמך לרפואה באוניברסיטת ג’ונס הופקינס. הוא כיהן כפרופסור לפרמקולוגיה ופיזיולוגיה באוניברסיטאות וושינגטון וקורנל ומ-1935 ואילך שימש כמנהל מכון רוקפלר למחקר רפואי.

בשנת 1944 זכו הרברט גאסר ועמיתו, ג’וזף ארלנגר, במשותף, בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, על תגליותיהם בנושא ההבדלים הפונקציונליים בין הסיבים השונים של תאי העצב.

ארלנגר וגאסר היו הראשונים שהצליחו למדוד, בפירוט רב, פוטנציאל פעולה מתא עצב בודד, בעזרת מכשיר אוסצילוסקופ שבנו בעצמם.

מדידותיהם חשפו 3 טיפוסים עיקריים של סיבי עצבים, וכן שמהירות ההולכה של הזרם החשמלי משתנה ביחס ישיר לעובי הסיב. ככל שהסיב עבה יותר המהירות רבה יותר.

הניסויים שערכו גאסר וארלנגר החל מ-1921 שימשו בסיס לידע המודרני על זרמי פעולה בעצבים והייתה להם חשיבות רבה להבנת הפונקציות השונות של רקמות העצבים.

הרברט גאסר נפטר בשנת 1963.

גארי בקר נולד בשנת 1930 בפנסילבניה שבארה”ב. הוא למד כלכלה באוניברסיטאות פרינסטון ושיקגו, ומחקריו חושפים את האלמנט הרציונלי המעורב בהתנהגויות מורכבות. בכך שינה את התייחסותנו באשר לפעולה האנושית בתחומים כגון אפליה, נישואין, פשיעה והתמכרות.

בשנת 1992 זכה גארי בקר בפרס נובל לכלכלה, “בעבור עבודתו, בה הרחיב את תחומו של הניתוח המיקרו-כלכלי לתחומי התנהגות ולפעילות גומלין מגוונות, אשר אינן בהכרח כלכליות”. לעבודתו חשיבות תאורטית ומעשית רבה בכל תחומי מדעי החברה ובמיוחד בכלכלה, סוציולוגיה, קרימינולוגיה ודמוגרפיה.

וולטר גילברט נולד ב-1932 בבוסטון שבארצות הברית. בשנת 1980 זכה בפרס נובל לכימיה, במשותף עם פרדריק סנגר, “על תרומתם החשובה לקביעת הרצף של חומצות הגרעין”.

ממצאיו של גילברט פותחים אפשרות לריפוי חולים, באמצעות החדרת גן שאין בו פגם לתוך תאי החולה, כך שיווצר החלבון המתאים.

גרטי קורי נולדה בשנת 1896 בפראג (צ’כוסלובקיה). ב-1920 הוסמכה לרפואה באוניברסיטת פראג, ועברה לעבוד ביחד עם בעלה בווינה. כעבור תקופה קצרה השתקעו בני הזוג בארצות הברית, הצטרפו לאוניברסיטת וושינגטון בסנט-לואיס וחקרו את הדרך שבה מטפל הגוף בחומרי הגלם שלו – הסוכרים, ובמיוחד הגלוקוז והגליקוגן.

בשנת 1947 הוענק לגרטי קורי ולבעלה פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, “בעבור גילוי התהליך הקטליטי של יצירת הגליקוגן”.

הגליקוגן מורכב ממולקולות של גלוקוז – סוכר פשוט – הקשורות ביניהן. בגוף מתרחש תהליך מעגלי בו הגלוקוז הופך לגליקוגן ומאוחסן בגוף לצורך שימוש עתידי. בעת הצורך הופך הגליקוגן שוב לגלוקוז ומשמש להנעת תאי הגוף. תהליך זה נקרא על שם בני-הזוג – “מעגל קורי”.

ב-1944 הצליחו הזוג קורי לייצר גליקוגן במעבדה, ולאשר את השערותיהם ביחס אליו. בשנותיה האחרונות חלתה גרטי קורי במחלה קשה שהובילה למותה בשנת 1957.

גרטרוד עליון נולדה בניו-יורק ב-1918, בשנת 1988 זכתה בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, במשותף עם ג’ורג’ היצ’ינגס, “בעבור גילוי עקרונות חשובים של טיפול תרופתי”.

גרטרוד עליון פיתחה תרופות המתבססות על עיכוב סינטזת ה-DNA, ביניהן תרופה לסרטן הדם, מלריה ותרופה המאפשרת השתלת איברים.

דונלד גלזר נולד ב-1926 בקליבלנד שבארצות-הברית. בצעירותו התבלט בכשרונו המוזיקלי, אך בחר להתמקד במדעים המדויקים, וב-1950 קיבל תואר דוקטור לפיזיקה ומתמטיקה מהמכון לטכנולוגיה של קליפורניה. ב-1953 הצטרף גלזר לאוניברסיטת מישיגן, וב-1957 היה לפרופסור מן המניין. ב-1959 עבר לאוניברסיטת קליפורניה שבברקלי.

פרס נובל לפיזיקה הוענק לדונלד גלזר בשנת 1960, בעבור המצאת תא הבועות, המשמש לגילוי ולמדידת מסלוליהם של החלקיקים האלמנטריים.

המצאתו של גלזר פתרה בעיה קשה שניצבה בפני חוקרי החלקיקים, אשר היו זקוקים לגלאי מתאים לדור חדש של מאיצי חלקיקים עוצמתיים. תא הערפל, אשר שימש למטרה זו בעבר, לא התאים למהירויות הגבוהות ולאנרגיות העצומות שהפיקו מאיצים אלה.

גלזר סיפר שהרעיון לפיתוח תא הבועות עלה בדעתו כאשר התבונן בבקבוק בירה מקציף. הוא בנה תא בו נוזל נתון בלחץ, בטמפרטורה נמוכה אך במעט מטמפרטורת הרתיחה שלו. חלקיקים אנרגטים, העוברים בנוזל, גורמים לרתיחתו, ומשאירים אחריהם שובל של בועות, אותן ניתן לצלם ולמדוד.

המצאתו איפשרה לפיזיקאים להתקדם בחקר העולם התת-אטומי.

עוד כשהיה נער נמשך דיויד גרוס לעולמה המסתורי של הפיזיקה. בעיקר הקסימה אותו העובדה שמדעי הפיזיקה עוסקים באבולוציה של חידה. פתרון חידה אחת מוביל לחידה חדשה, וכן הלאה.

כשסיים את הדוקטורט באוניברסיטת הרווארד הונחה לפתחו של דיויד גרוס חידה בלשון הזו: “אני מתנהג באופן גחמני ומוזר, אף אחד עדיין לא ראה אותי ויש הטוענים שאני המקור הראשוני לקיום. ולא, אני לא אלוהים”. גם גרוס ידע שהכוונה היא לא ליושב במרומים אלא למישהו אחר – קטן, ממזרי ועם שם שלקוח מהרומן האניגמטי “פיניגנז וייק” שכתב הסופר הסקוטי המפורסם, ג’יימס ג’ויס.

החלקיק קוורק

החלקיק קוורק, שעד היום נראה בתנאי מעבדה רק בקבוצות ולא כיחיד, הוא אחד מהאבות הקדמונים של עולם החלקיקים. הוא משתייך למשפחת החלקיקים האלמנטריים – החלקיקים היסודיים ביותר של החומר הידועים היום בפיזיקה.

עד להופעתו של החלקיק קוורק התפיסה הרווחת הייתה שגרעין האטום מורכב רק מפרוטונים ונויטרונים. אבל אז הופיעה החידה – הרי פרוטונים הם חלקיקים בעלי מטען חיובי שדוחים זה את זה, מה שאומר שגרעין האטום היה אמור להתפרק מיד. ובכל זאת הרי הוא כאן, חי ובועט – זאת כל מי שחלף פעם ליד דימונה יודע.

הפיזיקאים שיערו שקיים כוח נוסף ואנונימי שפועל בתוך גרעין האטום, כוח שמצמיד את הפרוטונים והנויטרונים זה לזה בעוצמה מספיק חזקה כדי להתגבר על הדחייה החשמלית. זהו החלקיק הקוורטי שמשמש, אם נאמץ אנלוגיה מעולם הנדל”ן, כטיט שמדביק בין הלבנים. רק שבמקום לבנים, הוא מדביק אטומים.

וכאן נכנס לתמונה פרופסור דיויד גרוס.

פרופסור גרוס, בן למשפחה יהודית שהיגרה לארה”ב מהקיסרות האוסטרו-הונגרית, גילה את תכונות ה”דבק” הזה שמכונה בפיזיקה “הכוח החזק” והוביל לפריצת דרך שתרמה להגשמת החלום של ניסוח תאוריה כוללת שתוכל להסביר את כל התופעות בטבע. על גילוי זה קיבל את פרס נובל לפיסיקה לשנת 2004.

דייויד בולטימור נולד בניו-יורק בשנת 1938. את לימודיו עשה במכון הטכנולוגי במסצ’וסטס ובמכון רוקפלר, שם קיבל תואר דוקטור. ב-1965 החל בולטימור בחקר נגיף הפוליו במכון סאלק בקליפורניה, והראה כיצד משכפל הוירוס את המידע הגנטי אותו הוא נושא כרנ”א.

בשנת 1968 עבר בולטימור ל-MIT ופנה לחקור וירוסי רנ”א נוספים, הידועים כגורמי גידולים סרטניים בבעלי חיים. להפתעתו, לא מצא בהם את האנזים הדרוש לשיכפולם. בולטימור גילה, כי בניגוד לסברה הקיימת, לפיה המעבר מדנ”א לרנ”א הוא חד-כיווני, מצליחים וירוסים אלו, בעזרת האנזים “ריוורס-טרנסקריפטז”, להפוך את היוצרות ולבנות על תבנית הרנ”א שבהם, מולקולת דנ”א, המצטרפת אל החומר התורשתי שבתא המארח ומחוללת בו שינוי. וירוסים אלו נקראים רטרו-וירוסים.

גילוי זה הוא שזיכה את דייויד בולטימור בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה בשנת 1975, ביחד עם רנאטו דלבקו והווארד טמין, אשר חקרו היבטים אחרים של “יחסי גומלין בין וירוסים גורמי סרטן לחומר התורשתי שבתא”. עבודותיהם של השלושה מגשרות בין התיאוריה הטוענת, כי בתא סרטני חל שינוי גנטי בעקבות מוטציה, לבין התיאוריה הגורסת – כי נגיפים מסוגלים לחולל סרטן.

גילוי ה”ריוורס טרנסקריפטז” איפשר התקדמות משמעותית בביולוגיה המולקולרית ובהנדסה הגנטית, וכן העמיק את ההבנה באשר להתרבותם של הרטרו-וירוסים, וביניהם וירוס האיידס.

דניאל נתנס נולד בדלוואר, ארצות-הברית ב-1928. בשנת 1959 הוסמך לרפואה באוניברסיטת וושינגטון בסנט-לואיס. ב-1962 הצטרף לאוניברסיטת ג’ונס הופקינס, וב-1967 מונה למנהל המחלקה למיקרוביולוגיה.

פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה הוענק בשנת 1978 לדניאל נתנס, במשותף עם וורנר ארבר והמילטון סמית, “בעבור גילוי ופיתוח אנזימי רסטריקציה ושימושם ללימוד סידור הגנים בגנום, ולמטרות הנדסה גנטית. דניאל נתנס היה הראשון שיישם אנזימים אלה למטרות מיפוי גנים ומציאת סידורם בכרומוזום. פריצת הדרך הגדולה של השימוש באנזימי רסטריקציה היתה לצורך בידוד גנים מסוימים ואיחויים עם מולקולת DNA חיידקית או ויראלית, לקבלת DNA רקומביננטי.

בשיטה זו ניתן לייצר אנזימים והורמונים כמו אינסולין הומני בכמויות גדולות הנחוצות לרפואה. הבסיס למחקר זה תורגם במהירות מדהימה לשימושים חשובים רבים נוספים, ששנים ספורות קודם לכן לא נחשבו אפשריים כלל.

הארי מרקוביץ נולד בשיקגו ארה”ב בשנת 1927. הוא קיבל תואר דוקטור בכלכלה באוניברסיטת שיקגו, ומאז שילב את עבודתו האקדמית בפעילות עיסקית.

בשנת 1990 הוענק להארי מרקוביץ פרס נובל בכלכלה, “בעבור פיתוח תורת בחירת תיק ההשקעות”. עבודתו של מרקוביץ השפיעה על כל המגזר הפיננאנסי והוא נחשב למוביל חקר ההשקעות בזמננו. על-פי תפיסתו, על המשקיע לא להסתפק בחישוב פשטני של סיכויי הרווח המירבי, בבואו לבחור את מניותיו, ועליו לקחת בחשבון את שונות ההחזר בתנאי סיכון וחוסר ודאות.

הווארד טמין נולד בפילדלפיה בשנת 1934. בגיל 25 קיבל תואר דוקטור לרפואה במכון הטכנולוגי של קליפורניה. הוא עסק בהוראה ובמחקר, ובשנת 1969 התמנה פרופסור לאונקולוגיה באוניברסיטת ויסקונסין.

בשנת 1975 הוענק להווארד טמין פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, במשותף עם דיוויד בולטימור ורנאטו דל-בקו, “בעבור מחקרם בנושא האינטראקציה בין וירוסים והחומר הגנטי של התא”.

תרומתם הגדולה היא בהסברת מנגנון הפיכתו של תא נורמלי לתא סרטני, בעקבות מפגש עם וירוס סרטני. הם הראו שהווירוס מצרף את הקוד הגנטי שלו אל הקוד הגנטי של התא, ו”מנצל” את התא ליצירת וירוסים נוספים. אסטרטגיה זו יעילה במיוחד, משום שאינה כרוכה בהרס התא ואובדן ה”מארח”, אלא להיפך. התא מעודד להתחלק ולהתרבות וליצור במקביל וירוסים נוספים.

תגלית זו היתה כרוכה בשינוי יסודי במחשבה הגנטית – טמין ובולטימור הראו שווירוסים מסוגלים לייצר די.אנ.איי מתבנית של אר.אנ.איי, דבר שנגד את הבנת הגנטיקאים עד אז.

הנרי קיסינג’ר נולד בפירט שבגרמניה בשנת 1923, ובגיל 15 היגר עם משפחתו לארצות-הברית. בשנת 1973 הוא זכה בפרס נובל לשלום, ביחד עם לה-דוק-טו הוייטנאמי, “בעבור מאמציהם להשגת הסכם שלום בין הדרום לצפון בוייטנם”.

קיסינג’ר, שהיה יועצם של נשיאי ארה”ב קנדי וג’ונסון ומזכיר המדינה במימשלים של ניקסון ופורד, תרם להפשרה הבין-גושית בעיצומה של המלחמה הקרה בין ארה”ב לבריה”מ והביא לחידוש היחסים בין ארה”ב לסין.

בשנים 1974-75 פעל קיסינג’ר ללא לאות לפתיחת תהליך שלום במזרח התיכון. הוא ערך מסעות דילוגים בין הבירות באיזור, שהובילו להפרדת הכוחות לאחר מלחמת יום-הכיפורים והשיג את הסכמי הביניים בין ישראל למצרים. הסכמים שתרמו בהמשך לחתימת הסכם שלום מלא בין שתי המדינות.

הרברט בראון נולד בלונדון ב-1912 למשפחה ענייה ומגיל צעיר נאלץ לעבוד כדי לפרנס את משפחתו. על אף הקושי השלים את לימודיו, ובשנת 1979 זכה בפרס נובל לכימיה, “על פיתוח השימוש בתרכובות בורון וזרחן בסינתזות אורגניות”.

שיטותיו של הרברט בראון משמשות מעבדות בכל רחבי העולם.

הרולד ורמוס נולד בשנת 1939 בלונג איילנד. הוא למד באוניברסיטה של קליפורניה בסן-פרנסיסקו, והתמנה בה, בשנת 1982, פרופסור לביוכימיה ולביופיזיקה.

בשנת 1989 זכה הרולד ורמוס בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, יחד עם מייקל בישופ, “על גילוי מקורם של הגנים מחוללי הסרטן”.

ורמוס חקר את הגורם המסרטן סרקומה (rsv), ומצא בו את הגן הגורם בעת הדבקה לסרטן. להפתעתו, גילה את אותו הגן גם בתאי עופות ויונקים בריאים. ורמוס הסיק, שהגן הפעיל, המצוי בוירוסים מחוללי סרטן, מקורו בגנים תאיים שתפקידם להסדיר ולבקר את גדילת התא, חלוקתו והתמיינותו. הוירוס “אסף” במהלך האבולוציה שלו את הגן מתוך המאגר הגנטי התאי וצרפו למאגר הגנטי שלו עצמו. עקב סיפוח זה משתבשת פעולתו של גן זה, ועם כניסת הוירוס לתא הוא מחולל סרטן.

במרוצת הזמן התברר, כי גם ללא קשר לנגיפים יכולים גנים תאיים אלו לעבור שינויים, אשר יגרמו לכך שהתא לא יעבור התמיינות תקינה אלא יהפוך למסרטן. מאז תגליתם של ורמוס ובישופ, בשנת 1976, זוהו מעל 50 גנים תאיים כאלו, הנקראים אוקוגנים.

הרמן מילר נולד בניו-יורק ב-1890. הוא למד רפואה ואחר-כך לימד באוניברסיטאות קולומביה, יוסטון ואוסטין טקסס. בגלל דעותיו הקומוניסטיות עבר לברית המועצות ושימש שם גנטיקאי בכיר באקדמיה למדעים. ב-1940 שב לארצות הברית. הרמן מילר נפטר ב-1967.

פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה ניתן בשנת 1946 להרמן מילר, “בעבור גילוי הווצרות מוטציות על-ידי קרינת X”.

הכרומוזומים המאגדים את הגנים בגופנו מעבירים מערך מפורט של מידע תורשתי מהורה לילד, וגם מספקים לתאים את ההנחיות הדרושות כדי להתרבות. אלא שלעיתים מתרחשות תקלות כימיות, הקרויות מוטציות, אשר יוצרות בדרך כלל הפרעות בתיפקוד התא ועלולות לגרום למומים גנטיים.

במחקריו על זבובים מצא מילר כי חשיפה לקרני X מגבירה את קצב המוטציות בתאים. תופעה דומה נמצאה אצל טכנאי רנטגן וחולים אשר נחשפו לאותה קרינה. כאשר המוטציה מתרחשת בתאי המין, היא תעבור גם לדור הבא.

השפעה דומה יש גם לקרינה הגרעינית, וכיום אנו יודעים שגם שימוש בחומרים כימיים שאינם רדיואקטיביים, עלול לגרום לאותן תוצאות.

וויליאם שטיין נולד בשנת 1911 בניו יורק. בעקבות מחקריו פיתח דרכים לזיהוי חומצות אמינו ואיתור מבנים. בשנת 1972 זכה בפרס נובל לכימיה, במשותף עם סטנפורד מור, “בעבור תרומתם להבנת הקשר בין מבנהו הכימי ופעילותו המזרזת של האתר הפעיל באנזים ריבונוקליאוזה”.

וויליאם שטיין נפטר בשנת 1980.

זלמן וקסמן נולד בשנת 1888 באוקראינה. ב-1911 היגר לארצות הברית, שם התמחה במיקורוביולוגיה של הקרקע וקיבל, בשנת 1918, תואר דוקטור באוניברסיטת ברקלי.

בשנת 1932 פנתה אליו החברה הלאומית לחקר השחפת, וביקשה ממנו לחקור כיצד מושמדים חיידקי השחפת בקרקע. וקסמן, אשר שיער כי התשובה לשאלה זו מצויה בחיידקים ובפטריות משמידי חיידקים המצויים בקרקע, בחן בשיטתיות מפרכת כעשרת אלפים אורגניזמים שונים, עד אשר הצליח, בשנת 1940, לבודד את החומר סטרפטומיצין.

חומר זה הצטיין ביכולתו להשמיד חיידקים אשר היו עמידים בפני הסולפה והפניצילין, התרופות האנטיביוטיות של אותה תקופה. גילוי זה זיכה את זלמן וקסמן בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה בשנת 1952.

תרופתו של וקסמן הצילה רבים ממחלת השחפת הקטלנית.

זלמן וקסמן נפטר בשנת 1973, בגיל 85.

יהושע לדרברג נולד בניו-ג’רזי בשנת 1925. הוא קיבל דוקטורט מאוניברסיטת ייל, היה פרופסור לגנטיקה באוניברסיטת ויסקונסין, ראש המחלקה לגנטיקה באוניברסיטת סטנפורד וראש מעבדות קנדי לרפואה מולוקולרית בקליפורניה.

בשנת 1958 זכה יהושע לדרברג בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, “על תגליותיו בנושא רקומבינציה גנטית של חיידקים, ובנושא סידור החומר הגנטי בחיידק”.

עד שנת 1946 סברו המדענים כי חיידקים אינם מסוגלים לקיים רביה מינית, כלומר להעביר חומר תורשתי. לדרברג ועמיתיו ערכו ניסוי שבו, כתוצאה מערבוב שני זני חיידקים מטיפוס אי.קולי התקבל זן חדש שהכיל תכונות שעברו אליו בתורשה משני זני חיידקי “ההורים”. ניסוי זה הוכיח כי קיימת רקומבינציה גנטית בחיידקים. בהמשך גילה לדרברג, כי הגנים של חיידקי אי.קולי מאורגנים במבנה ליניארי, אנאלוגי למבנה של כרומוזום בגרעין תא מהחי או מהצומח.

תגליותיו של יהושע לדרברג פתחו כר מחקר פורה לגנטיקאים, שעשו שימוש בחיידקים ללימוד המנגנונים הבסיסיים של התורשה במערכות חיים מפותחות יותר, כמו בני-האדם.

יוג’ין ויגנר נולד בבודפשט שבהונגריה בשנת  1902. ב-1925 הוסמך לתואר דוקטור להנדסה באוניברסיטת ברלין. ב-1930 היגר לארצות-הברית ועבד באוניברסיטת פרינסטון במחקר גרעיני תיאורטי. ב-1942 הצטרף לפרוייקט “מנהטן” לייצור פצצת אטום שיזם הנשיא רוזוולט.

אחרי מלחמת העולם השנייה נתמנה ויגנר לאחראי מחקר ופיתוח של הוועדה לענייני אנרגיה אטומית. עד למותו בשנת 1995 היה ויגנר מראשי השוללים את השימוש באנרגיה הגרעינית לצרכי מלחמה.

בשנת 1963 זכה יוג’ין ויגנר בפרס נובל לפיזיקה “בעבור תרומתו לתיאוריית גרעין האטום והחלקיקים האלמנטריים, ובמיוחד בעבור גילוי ויישום עקרונות הסימטרייה הבסיסיים”.

בהכניסו את השימוש בכללי הסימטריה היסודיים שבתורת הקבוצות אל הפיזיקה הגרעינית ופיזיקת החלקיקים תרם ויגנר תרומה משמעותית למדע. הוא הפך בכך את אחד הענפים המופשטים ביותר במתמטיקה לכלי רב חשיבות בפיזיקה של ימינו.

עבודתו של יוג’ין ויגנר איפשרה לנבא את סבירות התרחשותן של ריאקציות גרעיניות וקידמה בכך את המחקר הגרעיני.

יוליוס אקסלרוד נולד בניו-יורק בשנת 1912. הוא עבר מסלול קשה וארוך עד שקיבל דוקטורט ברפואה. בתחילה לא התקבל ללימודי רפואה, התמחה בכימיה ופרמקולוגיה באוניברסיטת ניו-יורק ועסק בחקר מטבוליזם של תרופות. עם קבלת הדוקטורט, בגיל 43, עבר למכון הלאומי לבריאות הנפש, ובהמשך כיהן כראש היחידה לפרמקולוגיה.

בשנת 1970 הוענק פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה ליוליוס אקסלרוד ולעמיתיו, ברנרד כץ ואולף פון-ויילר, “על תגליותיהם בנושא הטרנסמיטורים ומנגנון פעולתם”. מידע עצבי מועבר בגוף בשתי צורות שונות: באמצעות פולסים חשמליים, ובאמצעות חומרים כימים – הנוירוטרנסמיטורים. בתחילת שנות ה-1960 חקרו אקסלרוד ועמיתיו את הנוירוטרנסמיטור נוראדרנלין, וגילו כיצד הטרנסמיטורים מאוכסנים בקצות העצב, מהו מנגנון שיחרורם ואופן פעולתם. מאוחר יותר גילה אקסלרוד גם שני מנגנונים להפסקת פעולת הטרנסמיטור. האחד פועל בעזרת אנזים מפרק והשני באמצעות החזרה של עודפי הנוירוטרנסמיטר לאחסון, עד למתן הגרוי הבא.

מעבר לתרומתו התיאורטית להבנת מערכת העצבים, תרם יוליוס אקסלרוד רבות גם לאפשרויות היישום של תובנות אלו בריפוי מחלות נפש, יתר לחץ-דם ועוד.

יוסיף ברודסקי נולד בלנינגרד ב-1940. על אף שנחשב לאחד המבטיחים שבמשוררים הסובייטיים, לא הורשה לפרסם את שיריו עד 1970, ונאלץ להפיצם במחתרת.

ב-1972 עבר יוסיף ברודסקי לארה”ב, וב-1987 זכה בפרס נובל לספרות “על כתיבתו החובקת-כל, והחדורה בבהירות מחשבה ובעוצמה פואטית”.

יצחק בשביס-זינגר נולד ב-1904 בעיירה ראדז’ימין בפולין, למשפחת רבנים. הוא למד בחדר ובישיבה ואחר-כך בסמינר “תחכמוני” בוורשה. בשנים 1923 – 1933 עבד כמגיה וכמתרגם בכתב העת הפולני ביידיש “ליטערארישע בלעטר”.

ב-1935 היגר לארצות-הברית, שם כתב מאמרי ביקורת, מסות, ספרים וסיפורים וקנה לו שם בקהילה הספרותית-היידית. בין ספריו הידועים: “משפחת מושקט”, “עושה הנפלאות מלובלין” ועוד.

יצחק בשביס-זינגר זכה בפרס נובל לספרות ב-1978, “על שליטתו הרבה באמנות הסיפור, המושרשת במסורת היהודית-פולנית והנותנת תיאור חי של תנאי הקיום האנושי”. בספריו תיאר את חיי היהודים בפולין ממרד הקוזאקים במאה ה-17 ועד חיי ורשה היהודית בשנים שלפני השואה. אחדים מספריו וסיפוריו עובדו לקולנוע ולטלוויזיה. בשביס-זינגר הוא רב-אמן באמנות הסיפור, הסוחף את קוראיו לעולם ההזיות והקסם של שדים ורוחות, יצרים ותשוקות, חלומות ומאוויים כמוסים. הוא מציג את החיים בעיירה היהודית והשטעטל מהפן העסיסי והלא שגרתי שלהם.

כשנשאל מדוע הוא ממשיך לכתוב בשפה המכונה “שפה מתה”, השיב בחיוך קל: “ביום תחיית המתים מיליוני קוראים יקומו וישאלו – מה התפרסם לאחרונה ביידיש?”.

בשנת 1991 הלך יצחק בשביס-זינגר לעולמו.

נגיד שקוראים לכם אברהם אבינו ויום אחד אתם מקבלים הוראה מאלוהים לעקוד את בנכם יחידכם. תודו, מדובר בחתיכת דילמה. כי סירוב משמעו שפתחתם חשבון עם אלוהים והסכמה פירושה לחיות כל החיים בידיעה שרצחתם את הבן שלכם. לא נעים.

אם תשאלו את פרופסור ישראל אומן, מומחה לאסטרטגיות לקבלת החלטות וחתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2005, הוא היה מייעץ לאברהם “ללכת על זה” מסיבה פשוטה: אם אתה מוכן לעמוד בניסיון, לא תצטרך לעמוד בו.

במילים אחרות: באופן פרדוקסלי, ויעיד על כך מבחן התוצאה, דווקא הנחישות של אברהם להרוג את בנו הובילה להשארתו בחיים.

זה נקרא גם “פרדוקס הסחטן”. “פרדוקס הסחטן” מתאר את הניסוי הבא: מכניסים שני אנשים לחדר עם מזוודה של מיליון דולר ומבטיחים להם את כל הכסף בתנאי אחד- שיגיעו בניהם להסכמה על חלוקתו. לכאורה פשוט. מחלקים חצי חצי והולכים הביתה. זה בדיוק מה שאומר הרציונלי מבין השניים. אלא שהשני חושב אחרת ומבקש תשע מאות אלף דולר או כלום. לא עוזרים ההפצרות והתחנונים של חברו. האחרון מתעקש על הסכום. לבסוף הרציונלי מבין שעדיף לו לצאת מהחדר עם מאה אלף דולר מאשר עם אפס, ונכנע. בקיצור, הנחישות במשא ומתן משתלמת.

“פרדוקס הסחטן” הוא עקרון אחד מיני רבים, שמרכיבים את תורת המשחקים – ענף מתמטי העוסק בהתנהגות רציונלית של גורמים שונים הקשורים יחד, כשלכל אחד מהם מטרות אחרות.

פרופסור ישראל אומן, יהודי דתי שנולד בגרמניה חודשיים לפני ליל הבדולח ואשר משפחתו הצליחה להימלט מהתופת ברגע האחרון, מאמין שאפשר להשתמש בעקרונות תורת המשחקים כדי לפתור כמעט הכול: מבעיות שידוכין, דרך שיפור איכות הסביבה, ועד הסכסוך הישראלי – פלסטיני.

ניחשתם נכון, פרופסור אומן הוא אדם אופטימי.

לורנס קליין נולד בשנת 1920 בארצות הברית. בשנת 1980 זכה בפרס נובל לכלכלה “בעבור בניית מודלים אקונומטריים ויישומם בחקר ובחיזוי תנודות השוק והמדיניות הכלכלית”.

קליין מצדד, בתיאוריה ובמעשה, בשילוב בין התערבות המדינה עם פעולת הרצון החופשי של הפרט.

ליאון לדרמן נולד בניו-יורק ב-1922. הוא למד תחילה כימיה, וב-1951 השלים את לימודי הדוקטורט בפיזיקה, באוניברסיטת קולומביה. לדרמן נהיה לחוקר מזהיר, האחראי לתגליות חשובות בתחומו וזכה בפרסים רבים.

ליאון לדרמן זכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1988, במשותף עם ג’ק שטיינברגר ומלווין שוורץ “בעבור שיטת קרן הנטרינים והדגמת מבנה הדובלט של הלפטונים, דרך גילוי הנטרינו המיואוני”. המודל המקובל בפיזיקת החלקיקים מחלק את החלקיקים האלמנטרים לשתי משפחות עיקריות: קורקים ולפטונים. עד סוף שנות ה-1950 היה ידוע לפיזיקאים על שלושה לפטונים שונים: האלקטרון, המיואון והנטרינו. הנטרינים נוצרים מאלקטרונים ומיואונים ויכולים להפוך חזרה לאלקטרונים ומיואונים.

לקראת שנות ה-1960 העלו הפיזיקאים השערה בדבר קיומם של שני סוגי נטרינו שונים, האחד נוצר מאלקטרון והאחר נוצר ממיואון. אולם הם התקשו לערוך אבחנה תצפיתית בין שני הסוגים.

ב-1961 ביצעו לדרמן, שטיינברגר ושוורץ את הניסוי בנטרינים שזיכה אותם בפרס נובל. הם מצאו פתרון לבעיית האיבחון בהשתמשם בקרן של נטרינים, שנוצרה על-ידי התנגשויות של חלקיקים בתוך מאיץ חלקיקים. הנטרינים בקרן נוצרים ממיואונים, ובניסוי הוכח שהם הופכים חזרה למיואונים בלבד. העובדה שאף נטרינו לא הפך לאלקטרון הוכיחה שזהו חלקיק שונה מהנטרינו הנוצר מאלקטרון.

לאבחנה בין נטרינו אלקטרוני לנטרינו מיואוני חשיבות תיאורטית רבה. כיום מקובל לראות באלקטרון ובנטרינו האלקטרוני דובלט, כלומר צמד אחד של שני לפטונים השייך לדור אחד של חלקיקים. ובמיואון ובנטרינו המיואוני דובלט שני, השייך לדור שני של חלקיקים.

מוריי גל-מן נולד בניו-יורק בשנת 1929. את הדוקטורט שלו בפיזיקה קיבל בשנת 1951 במכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס. בשנת 1955 עבר למכון הטכנולוגי בקליפורניה, שם עסק בחקר החלקיקים האלמנטריים.

בשנת 1969 זכה מוריי גל-מן בפרס נובל לפיזיקה “בעבור תרומתו ותגליותיו באשר למיון החלקיקים האלמנטריים והאינטראקציות ביניהם”.

בשנות החמישים, עם התפתחות מאיצי החלקיקים, החלו להתגלות עוד ועוד חלקיקים תת-אטומיים. ב-1961 הציע גל-מן דרך מיון אשר תארגן את החלקיקים הרבים במשפחות, וכך הכניס סדר בתמונת העולם התת-אטומי.

הישגו המהפכני השני היה השערתו בדבר קיום ה”קווארקים”, אבני היסוד המרכיבות את כל החלקיקים האלמנטריים המושפעים מהכח החזק, כמו הפרוטון והניטרון. בנוסף, שיער גל-מן את קיום ה”גלואונים”, חלקיקים המצמידים את הקווארקים זה לזה.

הישגים אלה הקנו למוריי גל-מן את מקומו כאחד הפיזיקאים הגדולים בזמננו.

מייקל בראון נולד ב-1941 בניו-יורק, הוסמך לרפואה באוניברסיטת פנסילבניה ב-1966 וב-1971 הצטרף לבית-הספר לרפואה של אוניברסיטת דאלאס, טקסס, שם החל שיתוף הפעולה בינו לבין גולדשטיין. ב-1977, בהיותו פרופסור לגנטיקה, מונה בראון למנהל המרכז למחלות גנטיות.

פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה לשנת 1985 הוענק לבראון ולגולדשטיין,”בזכות תגליותיהם ותרומתם להבנת מנגנוני הגוף להטמעת כולסטרול והבנת הפגם הגנטי המונע הטמעה זו”.

שני החוקרים גילו את המנגנון בגוף האדם המעביר את הכולסטרול מן הדם אל תוך התאים הזקוקים לו, ובו בזמן שומר על רמות מאוזנות של כולסטרול על-מנת שלא ישקע וישבש את זרימת הדם בעורקים.

מנגנון זה פועל באמצעות קולטנים (רצפטורים) הנמצאים על גבי תאים שונים. הקולטן הוא מולקולה שתפקידה לצוד את הכולסטרול הנע בדם ולהחדיר אותו לתא העושה בו שימוש.

מסקנתם המחקרית של בראון וגולדשטיין היתה, כי חסר בקולטנים אלה בגוף האדם, אם בגלל פגם גנטי תורשתי, או בגלל תזונה לא נכונה, רווית שומנים, משבש את המנגנון. הכולסטרול אינו מגיע ל תאים, מתעבה בדפנות העורקים, סותם אותם וגורם לטרשת עורקים, ובעקבותיה להתקפי לב ושבץ. תגליתם דחפה אותם לחפש תרופות שיעודדו את פעילות המנגנון וימנעו את סתימת העורקים.

אם תרופות אלה יימצאו בטוחות בטווח הארוך, יתכן ויבוא יום בו נוכל גם לאכול סטייק עסיסי וגם לחיות על מנת ליהנות ממנו.

מילטון פרידמן נולד בארצות הברית ב-1912. בשנת 1976 זכה בפרס נובל לכלכלה “על הישגיו בתחום ניתוח הצריכה, היסטוריה ותיאוריה מוניטרית והוכחת המורכבות של מדיניות ייצוב כלכלי”.

פרידמן דגל בשוק חופשי הפועל ללא התערבות ממשלתית, וראה בו מתכון לצמיחה כלכלית קבועה. “רצונו של היחיד להצליח”, טען, “הוא המנוע של הקפיטליזם האמריקני”.

קלווין מלווין נולד בארה”ב בשנת 1911, בשנת 1961 זכה בפרס נובל לכימיה, בעבור מחקרו על הטמעת דו-תחמוצת הפחמן בצמחים, בו תאר את הריאקציות הכימיות בתהליך זה.

מלווין שוורץ נולד בניו-יורק ב-1932. הוא למד פיזיקה באוניברסיטת קולומביה וקיבל תואר דוקטור ב-1958. הוא המשיך ללמד באוניברסיטה זו ועסק במחקר עתיר הישגים ותגליות.

מלווין שוורץ זכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1988, במשותף עם ליאון לדרמן וג’ק שטיינברגר, “בעבור שיטת קרן הנטרינים והדגמת מבנה הדובלט של הלפטונים, דרך גילוי הנטרינו המיואוני”.

המודל הסטנדרטי בפיסיקת החלקיקים מחלק את החלקיקים האלמנטרים לשתי משפחות עיקריות: קווארקים ולפטונים. עד סוף שנות ה-1950 היה ידוע לפיזיקאים על שלושה לפטונים שונים: האלקטרון, המיואון והנטרינו. הנטרינים נוצרים מאלקטרונים ומיואונים ויכולים להפוך חזרה לאלקטרונים ומיואונים.

לקראת שנות ה-1960 העלו הפיזיקאים השערה בדבר קיומם של שני סוגי נטרינו שונים, האחד נוצר מאלקטרון והאחר נוצר ממיואון. אולם הם התקשו לערוך אבחנה תצפיתית בין שני הסוגים.

ב-1961 ביצעו לדרמן, שטיינברגר ושוורץ את הניסוי בנטרינים שזיכה אותם בפרס נובל. הם מצאו פתרון לבעיית האיבחון בהשתמשם בקרן של נטרינים, שנוצרה על-ידי התנגשויות של חלקיקים בתוך מאיץ חלקיקים. הנטרינים בקרן נוצרים ממיואונים, ובניסוי הוכח שהם הופכים חזרה למיואונים בלבד. העובדה שאף נטרינו לא הפך לאלקטרון הוכיחה שזהו חלקיק שונה מהנטרינו הנוצר מאלקטרון.

לאבחנה בין נטרינו אלקטרוני לנטרינו מיואוני חשיבות תיאורטית רבה. כיום מקובל לראות באלקטרון ובנטרינו האלקטרוני דובלט, כלומר צמד אחד של שני לפטונים השייך לדור אחד של חלקיקים. ובמואון ובנטרינו המיואוני דובלט שני, השייך לדור שני של חלקיקים.

אם גאון הוא מי שמסוגל להסביר דבר מורכב באופן פשוט, כיצד הייתם מגדירים את מרטון מילר שהצליח לפשט את התיאוריה הכלכלית שלו כך שאפילו אנשים שפוסחים באימה על מדורי הכלכלה יבינו אותה, וגם לגרום לנו לרצות להתקשר לפיצרייה הקרובה ולהזמין מגש פיצה משפחתית?

עד הופעתו של מילר נהגו להעריך שווי של חברות על פי מדד שנקרא “יחס הון-חוב”. ובמלים אחרות, אם חוב של חברה הוא 100 ₪ וההון העצמי שלה הוא 200 ₪ “יחס הון-חוב” שווה חצי. האמונה הרווחת בקרב הכלכלנים הייתה שככל שיחס הון-חוב נמוך יותר, כך החברה שווה יותר.

מילר, הגרסה המעונבת של הילד מהאגדה “בגדי המלך החדשים”, טען שהרעיון להעריך חברה על בסיס “יחס הון-חוב” משול לאמונה שאם נחלק את הפיצה שלנו לשמונה משולשים במקום לארבעה משולשים, ניהנה מפיצה גדולה ומשביעה יותר.

ובמילים אחרות: “יחס הון-חוב” הוא אחיזת עיניים, שתכליתה להוציא את הכסף מכיס אחד ולהעבירו לכיס השני.

מילר שנולד בשנת 1923 בבוסטון מסצ’וסטס למשפחה יהודית משכילה, סיים תואר ראשון באוניברסיטת הרווארד. אולם את רוב חייו המקצועיים העביר באוניברסיטת שיקגו, שם לימד במשך 40 שנה.

בשנת 1990 זכה בפרס נובל לכלכלה על מחקרו.

כעבור שבע שנים והוא בן 74 נפטר מילר והותיר אחריו מאות תלמידים מעריצים שהמשיכו את מורשתו הכלכלית, שנשענה על הגיון בריא, חתירה לאמת ומטפורות מפתיעות מעולם הפחמימות.

רודולף מרכוס נולד בשנת 1923 במונטריאול, קנדה, שם הוענק לו בשנת 1946 תואר דוקטור באוניברסיטת מקגיל. אחר כך עבר לארצות-הברית ועבד גם באנגליה וסין.

בשנת 1992 זכה רודולף מרכוס בפרס נובל לכימיה, “על תרומותיו לתאוריית מעבר האלקטרון במהלך פעילות הדדית במערכות כימיות”.

עבודתו של מרכוס נוגעת להפחתת החימצון, והיא מאפשרת הבנה מעמיקה של תהליכים כימיים רבים, כגון, הפוטוסינטזה, המוליכות החשמלית בפולימרים והקורוזיה. יתכן שבעתיד תאפשר תאוריה זו למצוא דרך להאטת תגובות כימיות, פעולה שהיא בלתי אפשרית כיום.

מרשל נירנברג נולד בניו-יורק בשנת 1927. בשל בריאותו הרופפת עברה משפחתו לפלורידה, ובהתבגרו למד נירנברג ביולוגיה באוניברסיטת פלורידה, וקיבל תואר דוקטור בביוכימיה באוניברסיטת מישיגן ב- 1957. משנת 1960 פעל במסגרת המכונים הלאומיים לבריאות.

בשנת 1968 זכה מרשל נירנברג בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, “בעבור פירוש הקוד הגנטי והבהרת תפקידו בייצור החלבונים”.

נירנברג חקר את הסברה שהרנ”א הוא האחראי לבניית חלבונים מחומצות אמינו, ובניסוי שערך ב-1961 ברנ”א סינתטי אכן הצליח לייצר חלבון מסויים. בעקבות תגלית חלוצית זו, גילה כי הקוד הגנטי מבוסס על 4 “אותיות” הקרויות נוקליאוטידים. אותיות אלו מצטרפות לקודון – מלה בת שלוש אותיות, שמשמעה חומצת אמינו מסויימת המצטרפת אל החלבון הנבנה.

בעבודה מפרכת הצליח נירנברג לפענח את ה”מילים” המתארות את כל 20 חומצות האמינו, ובכך העניק למדע שפה חדשה להבנת סודות החיים.

סול בלו נולד ב-1915 בקנדה. בגיל 9 עקר עם הוריו לשיקגו, ארצות-הברית, שם למד סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. בלו היה מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטאות פרינסטון וניו-יורק, ופרופסור באוניברסיטת מינסוטה.

סול בלו זכה בפרס נובל לספרות בשנת 1976, “בעבור הבנת האנוש והניתוח המעודן של התרבות בת-זמננו הכרוכים בעבודתו”. ועדת הפרס ציינה את ספרו “חטוף את היום”, שפורסם בשנת 1956, כ”אחת היצירות הקלאסיות של זמננו”.

ספרו הראשון, “אדם תלוי ועומד”, נכתב ב-1944. מאז פרסם ספרים רבים. הבולטים שבהם: “הרפתקאות אוגי מארץ'” ו”הרצוג”.

סול בלו הוא מחשובי הסופרים האמריקנים בימינו. תרומתו הספרותית זכתה להערכה במלגות ופרסים רבים, ביניהם הפרס השנתי לספר האמריקני, ופרס פוליצר היוקרתי. ייחודו בסגנון האמריקני שיצר ברומנים שלו, המשלב בין לשון הסלנג לניתוח האינטלקטואלי.

סטיבן ווינברג נולד בשנת 1933 בניו-יורק. בשנת 1979 זכה בפרס נובל לפיזיקה, במשותף עם שלדון גלשאו ועבדו סאלם, “בעבור תרומתם התאורטית לאיחוד הכוח החלש והכוח האלקטרומגנטי הפועלים בין חלקיקים אלמנטריים”.

השלושה צימצמו את מספר הכוחות בעזרתם מתארת הפיזיקה את היקום מארבעה לשלושה, ובכך קירבו את הפיזיקה למשאת נפשה: מציאת תיאוריה המאחדת את כל הכוחות הפועלים בטבע.

סטנלי כהן נולד בשנת 1922 בניו-יורק. בגיל 26 קיבל דוקטורט בביוכימיה באוניברסיטת מישיגן. הוא עבד באוניברסיטת קולורדו, ובשנת 1953 עבר לאוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, שם עסק בחקר מחלת הסרטן יחד עם ריטה לוי-מונטלצ’יני. משנת 1959 משמש כהן פרופסור לכימיה באוניברסיטת ונדרבילט.

כיצד הופך אדם מביצית מופרית למערכת מסובכת של ביליוני תאים, שלכל אחד תפקיד ייחודי, וכולם פועלים בתיאום מדוייק יחדיו? חלק מהתשובה נעוץ במשפחה של חלבונים הנקראים גורמי גדילה, שסטנלי כהן ולוי-מונטלצ’יני היו הראשונים לגלותם בשנות ה-1950. בעקבות גילוי זה הוענק להם, במשותף, פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה לשנת 1986. ועדת הפרס ציינה, כי הישגיהם איפשרו לראשונה לחקור את תהליך הגדילה.

סטנלי כהן הצליח לבודד את גורם הגדילה העצבי N.G.F, מבלוטות רוק של עכברים ואף לפתח לו נוגדנים. ב-1962 הוא הצליח לבודד גורם גדילה נוסף, אפידרמלי – E.G.F.

עד למחקריהם של סטנלי כהן וריטה לוי-מונטלצ’יני קיומם של גורמי הגדילה היה מוטל בספק. היום המדענים כבר משוכנעים בקיומם ובחשיבותם הגדולה.

סידני אלטמן נולד במונטריאול, קנדה, בשנת 1939. בשנת 1989 הוענק לו פרס נובל לכימיה, “על גילוי אופיו הקטליטי – זרזי של ה-רנ”א.

הגילוי שמולקולות רנ”א ו-דנ”א אינן נושאות מידע תורשתי בלבד, אלא מסוגלות להפעיל ריאקציות כימיות, תרם רבות להבנת תופעות יסוד בביולוגיה.

הרברט סימון נולד בארה”ב בשנת 1916. בשנת 1978 הוענק לו פרס נובל לכלכלה, “בעבור מחקרו בתחום תהליך קבלת ההחלטות בארגונים כלכליים”.

סימון קוזנץ נולד בקארקוב שבאוקראינה בשנת 1901. בצעירותו היגר לארצות-הברית וב-1926 קיבל תואר דוקטור בכלכלה באוניברסיטת קולומביה. הוא נמנה עם צוות המכון הלאומי למחקר כלכלי, ובמקביל כיהן כפרופסור לכלכלה באוניברסיטאות ג’ונס הופקינס והרווארד.

פרס נובל בכלכלה הוענק בשנת 1971 לסימון קוזנץ, “בעבור פרשנותו את תהליכי הצמיחה הכלכלית על סמך ממצאים אמפיריים, שאיפשרה הבנה חדשה ומעמיקה של המבנה הכלכלי והחברתי ותהליך התפתחותו”.

קוזנץ נחשב לאחד ההיסטוריונים העיקריים של הכלכלה המדינית. הוא חקר את הצמיחה הכלכלית למן מחצית המאה ה-19, תוך שהוא חושף את הסבך המפליא של המחזוריות הכלכלית. קוזנץ גם הגדיר את ההכנסה הלאומית והשיטות שפיתח יושמו בכל העולם.

עם מותו של סימון קוזנץ, בשנת 1985, הספיד אותו הכלכלן הנודע, ג’ון קנת גלבריית במילים אלו: “כאשר אנו מדברים על תוצר לאומי גולמי, הכנסה לאומית, מרכיביהם והמדיניות שהובילה אליהם, אנו מדברים על מבנים שיצר קוזנץ. “

סלבדור לוריא נולד בשנת 1912 בטורינו שבאיטליה. לאחר הסמכתו לרפואה עבר למכון פסטר בפריז, שם עסק במחקר. עם נפילת צרפת בידי גרמניה, ב-1940, נסע לארצות-הברית ופעל באוניברסיטאות שונות. ב- 1959 נתמנה לפרופסור למיקרוביולוגיה במכון הטכנולוגי במסצ’וסטס.

בשנת 1969 זכה סלבדור לוריא בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, בעבור תגליותיו באשר למנגנוני השכפול והמבנה הגנטי של הוירוסים.

בשנות ה-1940 ערכו לוריא ושותפו לפרס הנובל, מקס דלברוק, סדרת ניסויים בבקטריופאג’ים – שהם וירוסים תוקפי חיידקים. תוצאות ניסויים אלה תרמו תרומה חשובה להבנת הגנטיקה של וירוסים וחיידקים, והצביעו על הדנ”א כגורם המכריע בתורשה.

בהמשך דרכו הבהיר לוריא תהליכים גנטיים נוספים הנוגעים להעברת החומר התורשתי בין אורגניזמים שונים. ובכך פרץ דרך לזינוקה המטאורי של הגנטיקה בעשורים הבאים.

סלבדור לוריא הלך לעולמו בשנת 1991.

וולפגנג פאולי נולד בשנת 1900 בווינה שבאוסטריה. ב-1921 קיבל תואר דוקטור בפיזיקה במינכן ועבד במחיצתם של הפיזיקאים הנודעים מקס בורן, ג’יימס פראנק ונילס בוהר, שקרבו אותו לתחומי החלקיקים התת-אטומיים ומכניקת הקוונטים. מאוחר יותר שימש פרופסור לפיזיקה בהמבורג ובשווייץ. בזמן מלחמת העולם השנייה עבד פאולי במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון, ולאחר מכן חזר לציריך, שם נפטר ב-1958.

בשנת 1945 הוענק לוולפגנג פאולי פרס נובל לפיזיקה “בעבור גילוי עקרון האיסור, המכונה גם עקרון פאולי”. עקרון האיסור אומר, שבאטום רב-אלקטרונים לא יכול להיות יותר מאלקטרון אחד בכל מצב קוונטי.

פאולי קבע שלאלקטרון יש תכונה פנימית, שנקראה לאחר מכן ספין. בכך התרחבו הגדלים המאפיינים את מצב האלקטרון לארבעה: אנרגיה, תנע-זויתי, ספין והסכום של הספין והתנע-הזויתי. עקרון האיסור של פאולי אומר שכל רביעיית מספרים כאלה יכולה לאפיין אך ורק אלקטרון אחד באטום.

תרומה חשובה נוספת של פאולי היתה בתחום הפיזיקה הגרעינית. ב-1930 הוא הניח את קיומו של חלקיק שכונה ניטרינו, שרק כעבור רבע מאה נוצרו התנאים שאיפשרו את זיהויו המדעי.

פול ברג נולד בניו-יורק ב-1926. תרם תרומה מכרעת להבנת תהליכי התורשה, ופתח את עידן ההנדסה הגנטית.

ב-1980 זכה בפרס נובל לכימיה “בעבור מחקריו החשובים בביוכימיה של חומצת הגרעין”, במהלכם הצליח, לראשונה, לחבר דנ”א של שני יצורים שונים.

פול סמואלסון נולד בשנת 1915 באינדיאנה, ארצות-הברית. הוא למד בהארוורד ואחר כך במכון הטכנולוגי במסצ’וסטס, שם שימש מ-1940 מרצה וחוקר. בשנים 1948 – 1949 היה יו”ר כח המשימה של נשיא ארצות-הברית להבטחת רווחת הציבור האמריקני, ושימש גם כיועצם הכלכלי של הנשיאים קנדי וג’ונסון.

בשנת 1970 הוענק לפול סמואלסון פרס נובל לכלכלה, “בעבור עבודתו המדעית, בה פיתח תאוריה כלכלית סטטית ודינאמית ותרם באופן פעיל להעלאת רמת הניתוח במדע הכלכלה”.

סמואלסון עסק כתאורטיקן בכל ענפי הכלכלה. הראשון בין פירסומיו הרבים היה הספר “יסודות הניתוח הכלכלי”, שבו הציג את הכלכלה בצורת מודלים מתמטיים. בנוסף התבלט כאיש הוראה מוכשר וספרו “על כלכלה” תורגם ל-80 שפות, ושירת מיליוני קוראים ברחבי העולם.

פול סמואלסון תומך בהתערבות סבירה של המדינה בכלכלת השוק, תוך הימנעות מגרימת שיבושים או הגבלות יתר. האמצעים העיקריים שבהם המדינה יכולה להשפיע על הסביבה הכלכלית, לדעתו, הם מדיניות התקציב והמדיניות המוניטרית.

דמיינו עולם שבו מובטלים יכולים להיכנס לסופרמרקט, לגשת לאחד המדפים, לשלוף משם עבודה, לשלם עליה בקופה ולשוב למעגל התעסוקה שמחים וטובי לב. עכשיו דמיינו עולם שבו כולם חיים בשלום אחד עם השני, מגשימים חלומות, מוצאים בני זוג אידיאלים וחיים ברווחה כלכלית ללא סבל, מחלות וטרדות עד 120. ובכן זה בדיוק הכשל עם שימוש בדמיון. אם הוא היה מציאות, לא היינו נזקקים לו, נכון?

מצד שני, היכולת לדמיין מסייעת למטפורות, למשל דימוי “סופרמרקט העבודות” משמש כמטפורה מצוינת, שמסבירה מדוע קיבל פרופסור פיטר דיאמונד את פרס נובל לכלכלה לשנת 2010.

הרעיון הוא כזה: בהנחה שבחצר הבית שלכם לא גדל כסף על העצים, לא הזדמן לכם לעשות אקזיט עם שמונה אפסים, לא נולדתם לאבא טייקון ו/או לא דגתם דג זהב שיגשים לכם את חלום הפנסיה המוקדמת, מן הסתם קיים סיכוי די גדול שיצא לכם פעם לחפש עבודה. שוק העבודה, כפי שמנסח זאת פרופסור דיאמונד, שייך לתחום בכלכלה שנקרא “שווקים עם חיפוש”.

אם נחזור רגע לדימוי “סופרמרקט העבודה”, אז בניגוד למוצרים שנמכרים בסופר, ישנם שווקים בהם לא קונים את המוצר מהמדף, אלא צריך לחפש אותו. מה שנקרא “שווקים עם חיפוש”. פירמות לא לוקחות עובדים “מהמדף” ועובדים לא מוצאים עבודה “על המדף”. נדרש תהליך ארוך הכרוך בעלויות שבו צד אחד מחפש את הצד השני.

וכאן נכנס לתמונה פיטר דיאמונד.

פרופסור דיאמונד, צאצאם של יהודים שהיגרו ממזרח אירופה לארה”ב בסוף המאה ה-19, פיתח מודלים המתארים את התהליכים הללו ובפרט את החלטות הצדדים. להלן, הפירמות והמובטלים. מודלים אלו עונים על שאלות קריטיות כמו: מדוע שיעור האבטלה הוא ברמה מסוימת? למה יש בזמן נתון יותר מובטלים ממשרות פנויות? וכיצד מדיניות ממשלתית, כמו מתן דמי אבטלה או סבסוד, משפיעה על פתיחת משרות פנויות ושינויים ברמת האבטלה?

אז אם אתם בין עבודות, מאוד מומלץ להציץ במודלים של דיאמונד. כדאי לכם – כל עצה שלו שווה דיאמונד.

פליקס בלוך נולד בשווייץ ב-1905, ובשנת 1933 היגר לארצות הברית.

הוא זכה בפרס נובל לפיזיקה ב-1952, על שיטת המדידה המדויקת שפיתח, המאפשרת זיהוי חומרים ללא פגיעה בהם, ומיושמת במכשירים כגון הטומוגרף הממוחשב.

פליקס בלוך נפטר ב-1983.

פריץ ליפמן נולד בקניסברג שבגרמניה ב-1899. ב-1922 קיבל תואר דוקטור לרפואה, וב-1927 – דוקטור לכימיה. בשנים 1927-1931 עסק במחקר במכון ע”ש הקיסר וילהלם בברלין. ב-1931 נסע לשנת מחקר במכון רוקפלר בניו-יורק, ועם עליית היטלר לשלטון, החליט לא לחזור לגרמניה ועבר למעבדות קרלסברג בקופנהגן, שם החל לחקור את חילוף החומרים.

בשנת 1953 זכה פריץ ליפמן בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, ביחד עם הנס קרבס, על מחקריו בתחום חילוף החומרים ועל גילוי החומר קו-אנזים איי, שתרם רבות להבנת תהליכי הטמעה של פחמימות ושומנים. מאוחר יותר התגלה שקו-אנזים זה הינו גורם חשוב בייצור סטרול וחלבונים.

פריץ ליפמן, שהלך לעולמו בשנת 1986, היה חוקר ששילב יכולת ניסויית ויצירתיות גדולה, ותרומתו למדע משקפת תכונות אלה.

פרנקו מודיליאני נולד ב-1918 ברומא שבאיטליה. אל הכלכלה הגיע במקרה, לאחר שזכה במקום ראשון בתחרות כתיבת מאמרים בנושא: “השפעותיו של פיקוח המחירים”. בשל האווירה האנטיטשמית באיטליה לפני מלחמת העולם השנייה החליט מודליאני לעקור לארה”ב. ב-1944 קיבל תואר דוקטור לכלכלה, עבד באוניברסיטת אילינוי, במכון קארנגי לטכנולוגיה ולבסוף במכון הטכנולוגי במסצ’וסטס, שם כיהן כפרופסור לכלכלה ומימון.

בשנת 1985 זכה פרנקו מודיליאני בפרס נובל לכלכלה, “בעבור ניתוחיו החלוציים בנושא השווקים הפיננסים והקשר בין צריכה לחיסכון”.

מודיליאני תרם רבות לביסוס כלים להערכת שווי חברות, מחיר ההון והשפעות המיסוי על שווי החברה. מודלים אלו הם אבני היסוד של תורת המימון כיום. הוא הושפע רבות מתורתו של הכלכלן קיינס ותרם לניסוח המתימטי של המודל הקינסיאני. על-פי תפיסה זו, הזרמת כספים למשק, בתנאים מוגדרים, והגדלת הוצאות הממשלה, בפיקוח צמוד, עשויים למנוע מיתון כלכלי.

קונרד בלוך נולד בנייס שבגרמניה בשנת 1912. את לימודיו בטכניון מינכן סיים בשנת 1934. לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה ברח לשווייץ, משם עבר לארה”ב, וב-1938 קיבל תואר דוקטור באוניברסיטת קולומביה. בלוך שימש כפרופסור באוניברסיטאות שיקגו והארוורד.

בשנת 1964 זכה קונרד בלוך בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, במשותף עם פאודור לינן, “בעבור תגליותיהם הנוגעות למבנה ו-ויסות כולסטרול, והטמעת חומצת השומן האצטית”.

במחקרו פרט בלוך את התהליך המורכב בו מייצר הגוף כולסטרול מחומצה אצטית. לתגליותיו חשיבות יישומית רבה בפיתוח טיפול יעיל במחלות הקשורות בשיבוש מנגנוני הבקרה על רמת הכולסטרול בדם, כמו טרשת עורקים.

קנת ארו נולד בניו-יורק בשנת 1921, בשנת 1972 זכה בפרס נובל לכלכלה ביחד עם ג’ון ר. היקס, על “תרומתם המכרעת לתיאוריית האיזון הכלכלי הכללי, ולתורת רווחת הכלל”.

ארו התמקד במחקריו בהשלכות החברתיות של ההתפתחויות הכלכליות.

קרל לנדשטיינר נולד בווינה בשנת 1868. הוא הוסמך לרפואה ב-1891, למד כימיה בברלין ובציריך ועם סיום לימודיו עבד במכון לאנטומיה פתולוגית בווינה, ומאוחר יותר בבית חולים בהאג שבהולנד. ב-1922 עבר לניו-יורק, למכון רוקפלר, ועבד שם עד למותו ב-1943. לנדשטיינר נולד יהודי, אך המיר את דתו ונהיה לקתולי.

פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה הוענק לקרל לנדשטיינר בשנת 1930, “בעבור גילוי קבוצות הדם”.

לנדשטיינר גילה ב-1901 קיומן של 3 קבוצות דם בבני-אדם: A, B ו – C . מאוחר יותר שינה את שם הקבוצה השלישית מ – C ל – O וגילה קבוצת דם רביעית – AB.

במחקר שערך התברר כי תאי הדם נושאים סימנים כימיים, מעין תעודות זהות, הקרויים אגלוטינוגנים. הסתבר כי סוגי הדם מאופיינים בצירופים שונים של אגלוטינוגנים. עקרון פשוט זה שימש בסיס לפיתוח בדיקות זיהוי קבוצות דם.

תגליתו של לנדשטיינר איפשרה ביצוע עירויי-דם וניתוחים בצורה בטוחה, ובעקבות כך, ב-1914, כאשר התגלתה דרך לשמר מנות דם, נפתח עידן בנק הדם.

תרומה נוספת של לנדשטיינר היתה בתחום חקר המערכת החיסונית. במחקרו אודות נגיף הפוליו הניח את היסוד לפיתוח תרכיב החיסון נגד מחלת שיתוק הילדים.

רואלד הופמן נולד בשנת 1937 בעיירה זלוצ’וב שבפולין. אביו נספה בשואה, והוא ובני משפחתו הפכו פליטים, עד שהיגרו לארצות-הברית בשנת 1949.

“האיש שהכל בא לו בקלות, בא ממשפחה של פליטים. לא היה לו כסף לרכוש ספר עד גיל 16” – כך תיאר הופמן, מדען ומשורר, את נעוריו.

בארצות-הברית למד הופמן כימיה באוניברסיטת קולומביה, וקיבל דוקטורט, ב-1962, באוניברסיטת הרווארד. ב-1965 עבר לאוניברסיטת קורנל. תחום מחקרו שם היה ריאקציות בין אטומים ומולקולות, אך הוא התעניין גם בפילוסופיה, אמנות וסימבוליקה.

רואלד הופמן זכה בפרס נובל לכימיה בשנת 1981, בזכות אותה מערכת חוקים ומשפטים כימיים שנודעו בשם “חוקי וודוורד-הופמן”. חוקים אלה הצליחו להסביר באופן הגיוני חלק גדול של הכימיה האורגנית, כך שאפשר היה לחזות בדיוק רב אלו תגובות כימיקליות תהיינה קלות לביצוע, ואלו – בלתי-אפשריות.

הופמן כותב באחד מספריו: “במסורת היהודית, ממנה באתי, קיים המושג ‘תיקון עולם’, שמשמעו שינוי מעשה ידי אדם. טבענו גוזר עלינו ליצור, אך הברירה שמורה בידינו – לעצב את העולם בהתאם לטוב שבנו, או לרע”.

רוברט הופשטטר נולד ב-1915 בניו-יורק. ב-1935 סיים את לימודי הפיזיקה והמתמטיקה בהצטיינות, וב-1938 קיבל תואר דוקטור באוניברסיטת פרינסטון. במלחמת העולם השנייה עבד בפיתוח אמצעי לחימה. ב-1950 נתמנה לפרופסור לפיזיקה באוניברסיטת סטנפורד ועבר לתחום הפיזיקה הגרעינית.

בשנת 1961 הוענק לרוברט הופשטטר פרס נובל לפיזיקה, “בעבור מחקריו החלוציים על פיזור אלקטרונים בגרעיני האטומים ובעבור תגליותיו על מבנה הנוקלאונים”.

מאיץ אלקטרונים רב עוצמה, שבנייתו הושלמה אז בסטנפורד, סייע להופשטטר במחקריו ואיפשר לו להגיע לתגליות חשובות בחקר הגרעין. הוא הצליח למדוד את הנפח, הצורה והצפיפות של גרעיני האטום וגילה, שצפיפות הגרעין היא אחידה פחות או יותר על פני כל נפחו. כשחקר את מרכיבי הגרעין גילה שהפרוטון והניטרון זהים כמעט בכל, מלבד היותו של הפרוטון בעל מטען חשמלי חיובי בעוד שהניטרון ניטרלי.

תגליותיו של רוברט הופשטטר גרמו לשינוי המודלים המקובלים של מבנה הגרעין, ונתנו תנופה לחקירת הכוחות הפועלים בתוכו.

בשנת 1990 הלך רוברט הופשטטר לעולמו.

רוברט סולו נולד בברוקלין ניו-יורק ב-1924. ב-1951 קיבל תואר דוקטור בכלכלה באוניברסיטת הארוורד, ולאחר מכן הצטרף למכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס.

בשנת 1987 זכה רוברט סולו בפרס נובל לכלכלה, “בעבור תרומתו לתאוריה של הצמיחה הכלכלית”. המודל שפיתח משלב את ההון והעבודה כגורמים הקובעים את שיעור הצמיחה במשק. ניתוח זה, כמו גם ניתוחו את מבנה ההון וחיוניותו, הפכו לנכסי צאן ברזל של הכלכלה בת-זמננו.

רוברט פוגל נולד בשנת 1922 בניו-יורק. ב-1963 קיבל תואר דוקטור באוניברסיטת ג’ונס הופקינס, ורוב שנותיו חקר ולימד באוניברסיטת שיקגו. בשנת 1993 הוענק לרוברט פוגל פרס נובל בכלכלה, במשותף עם דגלאס נורת’, “בעבור תרומתם לחידוש המחקר בתחום ההיסטוריה הכלכלית, באמצעות יישום תאוריה כלכלית ושיטות מחקר כמותיות לצורך הסבר שינויים כלכליים ומוסדיים”.

עבודתו השנוייה ביותר במחלוקת של פוגל קשורה לכלכלת העבדות. מסקנתו, שהתבססה על ניתוח סטטיסטי מקיף ומדויק, היתה כי העבדות בוטלה לא בגלל חוסר יעילותה הכלכלית, אלא בשל היותה בלתי נסבלת מבחינה מוסרית עבור העם האמריקני.

רוזלין יאלו נולדה בניו-יורק בשנת 1921. בשנת 1945 קיבלה תואר דוקטור בפיזיקה. היא החלה לעבוד כיועצת לטיפול רדיותראפי בבית-חולים בברונקס, והקימה שם את המעבדה הרדיואיזוטופית הראשונה בארה”ב. ב-1970 מונתה למנהלת השירות הגרעיני-רפואי, ובמקביל שימשה פרופסור חוקר בבית החולים הר-סיני.

ב-1950 החלה יאלו במחקרים משותפים עם סולומון ברסון. השניים פיתחו, תוך שימוש ברדיואיזוטופים, שיטות למדידת נפח הדם, פיזור חלבוני הסרום בין רקמות הגוף, ואיבחון מחלות בלוטת הטירואיד.

בשנת 1977 הוענק לרוזלין יאלו פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה “על פיתוח שיטות רדיואימוניות למדידת הורמונים”. שותפה למחקר, סלומון ברסון, נפטר ולא זכה לקבל את הפרס.

השיטה הרדיו-אימונית מודדת בדיוק רב כמויות הורמונים וחומרים טבעיים אחרים המצויים בדם בריכוז נמוך מאוד. שיטה זו משמשת לגילוי מוקדם של מחלות ויראליות וסוגים מסוימים של סרטן, וכן לאיבחון מחלות בכלי הדם, ולבדיקת מנות בבנק הדם.

השיטת הרדיו-אימונולוגית של רוזלין יאלו פתחה תחומים חדשים וגישות חדשות במדע וברפואה.

ריצ’ארד פיינמן נולד בניו-יורק ב-1918. הוא למד פיזיקה במכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס. ב-1942 קיבל תואר דוקטור באוניברסיטת פרינסטון, והצטרף לצוות המדענים שעסק בפיתוח הפצצה האטומית בלוס-אלאמוס. הוא לימד באוניברסיטת קורנל ובמכון הטכנולוגי של קליפורניה, וב-1954 צורף לאקדמיה האמריקנית למדעים.

בשנת 1965 זכה ריצ’ארד פיינמן בפרס נובל לפיזיקה, ביחד עם ג’וליאן שווינגר ושין-איטירו טומונאגה, בעבור פיתוח תיאוריה של אלקטרודינמיקה קוונטית. האלקטרודינמיקה היתה תורה מבוססת בפיזיקה הקלאסית, אולם בפיזיקה החדישה של תורת הקוונטים התגלו קשיים בפיתוחה, עד למפנה שהביא פיינמן.

הגישה החישובית של פיינמן, שבעזרתה הצליח לבנות תורה של אלקטרודינמיקה קוונטית, גורסת שכדי לחשב את הסיכוי של חלקיק לעבור ממצב התחלתי מסויים למצב סופי מסויים, יש לחשב בנפרד את הסיכוי לכל מסלול אפשרי, ולסכם את הסיכויים של כל המסלולים האפשריים. שיטה זו מכונה “אינטגרלי המסלול של פיינמן”. את המסלולים השונים תיאר פיינמן בעזרת “דיאגרמות פיינמן” המפורסמות, המבהירות את התהליכים המופשטים ומאפשרות, בעזרת כללי החישוב שקבע להסביר תופעות שלא עלו בקנה אחד עם החישובים הקודמים של תורת הקוואנטים.

בנוסף להיותו חוקר מזהיר, התפרסם פיינמן בכשרון התיפוף ובחוש ההומור המיוחד שלו. בהיותו בלוס-אלאמוס נהג לפרוץ לכספות הסודיות ולהשאיר לקציני הבטחון פתקים בנוסח “נחשו מי עשה זאת?”. גם ספריו כתובים בסגנון קליל ובהומור רב וזכו לפופולריות רבה.

ב-1988 הלך ריצ’ארד פיינמן לעולמו.

כמעט כל אחד מאתנו חווה את זה פעם. אתם עומדים בשדה התעופה ליד המסוע וממתינים למזוודה והיא פשוט לא מגיעה. אין ספק: מדובר באחד הרגעים המעצבנים. לכו תמצאו עכשיו לאן היא נעלמה במנגנון השינוע המורכב של שדות התעופה. ולפעמים כשמזוודה מגיעה ליעדה נדמה לנו שהייתה כאן התערבות אלוהית. עכשיו דמיינו שבמקום בגדים, כלי רחצה ונעלי המזל המיוחדות שאתם אורזים לחו”ל לפגישות עסקיות, יש במזוודה שלכם רגשות, זיכרונות, תקוות, געגועים.

פרופסור רנדי שקמן, יהודי אמריקאי, חוקר ביולוגיה של התא וחתן פרס נובל לרפואה ופיסיולוגיה לשנת 2013, פענח את המנגנון שבו מזוודות עוברות ממקום למקום… בתוך הגוף שלנו.

הגוף האנושי מורכב מטריליוני מולקולות שמועברות בין התאים במנות קטנות המכונות בשפת המדע שלפוחיות (vesicles) – להלן “המזוודות”. המיקום והתזמון של השלפוחיות הללו, הנושאות את כל המידע הרגשי, הקוגניטיבי והפיזיולוגי שלנו, קובע הכול: לאן נפנה, מה נחשוב ואיזה נוירון יידלק במוח שלנו ברגע שבו הבחורה ששברה לנו את הלב תיכנס לחדר.

פרופסור שקמן, שהוקסם מהדרך שבה התאים מארגנים את התעבורה המולקולרית שלהם חקר את תנועתם של “השלפוחיות-מזוודות” הללו וגילה שלושה סוגים של גנים האחראים על מערכת התחבורה התאית. תגליתו של שקמן הובילה לפריצת דרך בתחום הביולוגיה המולקולרית ולהתקדמות משמעותית בחקר מחלות כגון סכרת ופרקינסון.

אז כשהמזוודה שלכם לא מגיעה זה באמת מעצבן. אבל לפחות תתנחמו בכך שפרופסור שקמן נמצא שם כדי לוודא שהעצבים שלכם יגיעו בדיוק בזמן.

שלדון גלשאו נולד בניו-יורק בשנת 1932. את לימודי הפיזיקה עשה באוניברסיטאות קורנל והארוורד, שם קיבל את הדוקטורט בשנת 1959. מאוחר יותר התמנה גלשאו לראש הקתדרה לפיזיקה באוניברסיטה זו.

בשנת 1979 זכה שלדון גלשאו, במשותף עם עמיתיו סטיבן וינברג ועבד-סלאם, בפרס נובל לפיזיקה “בעבור תרומתם לתאוריה המאוחדת של הכח החלש והכח האלקטרו-מגנטי, הכוללת בתוכה את גילוי הזרם הניטרלי החלש”.

בין הישגיו הרבים של גלשאו בתחום החלקיקים האלמנטריים, בולטת התרומה אשר זיכתה אותו בפרס הנובל: איחודם של הכח החלש והכח האלקטרו-מגנטי. עד לגילוי זה, תיארה הפיזיקה את היקום בעזרת ארבעה כוחות : הכבידה, האלקטרו-מגנטיות, הכח החזק והכח החלש. גלשאו הראה, שהכח החלש והכח האלקטרו מגנטי הם אספקטים שונים של אותו כלל, ובכך, ניתן לומר, קרב את הפיזיקה לקראת משאת נפשה: יצירת תאוריה מאוחדת של הכוחות הפועלים בטבע.