אדווין קרבס נולד ב-1918 באייווה שבארה”ב. הוא למד כימיה באוניברסיטת אילינוי, וב-1943 קיבל תואר דוקטור לרפואה באוניברסיטת וושינגטון, סנט-לואיס. קרבס עבד שנים רבות באוניברסיטת וושינגטון סיאטל, במעבדתם של בני הזוג גרטי וקרל קורי, שם גם החל שיתוף הפעולה המחקרי שלו עם אדמונד פישר.

בשנת 1992 זכה אדווין קרבס בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, במשותף עם אדמונד פישר, “בעבור תגליותיהם אודות תהליך ההוספה וההפחתה של זרחות לחלבונים, המשמש כמנגנון ויסות ביולוגי“.

אדמונד פישר נולד בשנחאי שבסין בשנת 1920, ובגיל 7 עבר לשווייץ. הוא למד כימיה וביולוגיה בג’נבה, וב-1947 קיבל תואר דוקטור למדעים. ב-1953 הצטרף לאוניברסיטת וושינגטון בסיאטל, למעבדתם של בני הזוג גרטי וקרל קורי, שם גם החל שיתוף הפעולה המחקרי שלו עם אדווין קרבס.

בשנת 1992, זכה אדמונד פישר בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, במשותף עם אדווין קרבס, “בעבור תגליותיהם אודות תהליך ההוספה וההפחתה של זרחות לחלבונים, המשמש כמנגנון ויסות ביולוגי”.

אוטו ורבורג נולד בפרייבורג שבבריסגר גרמניה בשנת 1883. בשנת 1931 הוענק לו פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, “בעבור גילוי טבעו ודרך פעולתו של אנזים הנשימה”. כמו-כן, פיתח ורבורג את שיטת המנומטריה למדידת תוצרים של תהליכים ביולוגיים.

אוטו ורבורג נפטר בשנת 1970.

אוטו לוי נולד בשנת 1873 בפרנקפורט שבגרמניה, ב-1938 נאסר על-ידי הנאצים אך שוחרר בתמורה להחרמת כל רכושו ועבר לניו-יורק שבארצות-הברית, בה חי עד מותו ב-1961.

פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה הוענק בשנת 1936 לאוטו לוי, בעבור גילוי הנוירוטרנסמיטר הכימי. לוי היה הראשון שהוכיח, כי גרוי מתא עצב מועבר גם באמצעות חומר כימי – האצטיל-כולין.

אוטו מאיירהוף נולד בגרמניה בשנת 1884. בשנת 1923 הוענק לו פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה “בעבור מציאת הקשר ההדוק בין צריכת החמצן ומנגנון יצירת חומצת חלב בשריר”.

אוטו מאיירהוף נפטר בשנת 1951.

איליה מצ’ניקוף נולד באוקראינה בשנת 1845. את הדוקטורט שלו קיבל באוניברסיטת סנט-פטרסבורג והמשיך שם כמרצה לזאולוגיה ואנטומיה. אחר-כך עבר לאוניברסיטת אודסה, אך בעקבות רדיפות היהודים לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני עזב את רוסיה ועבר לאיטליה. תחנתו הבאה היתה מכון לואי פסטר בפאריז. מצ’ניקוף נפטר ב-1916, בגיל 71.

בשנת 1908 הוענק לאיליה מצ’ניקוף פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, במשותף עם פאול אהרליך, “בהוקרה על תגליותיהם בתחום המערכת החיסונית”.

בעקבות תצפיות שערך בדגים שקופים הבחין מצ’ניקוף בתאים המקיפים ובולעים גופים זרים שחדרו לגוף הדג על מנת להשמידם. לתאים אלה קרא פאגוציטים – תאים בלעניים.

על בסיס תצפית זו טען מצ’ניקוף כי מחלה הינה למעשה דו-קרב בין גופים זרים, כמו חיידקים, לבין תאי שיטור עצמיים. ריפוי הגוף יושג בעקבות נצחון תאי השיטור וחיסון הגוף ימנע התפרצותם המחודשת של החיידקים. מצ’ניקוף היה הראשון שטען כי תפקידם של התאים הבלעניים הוא גם לבלוע ולחסל רקמות נורמליות שאינן דרושות יותר לגוף.

תגליותיו של איליה מצ’ניקוף על תפקידם של התאים הבלעניים שימשו בסיס למחקרים אימונולוגיים רבים ושינו את תפיסתנו בנוגע התמודדות הגוף עם מחלות.

ארנסט צ’יין נולד בשנת 1906 בברלין. בנערותו שאף להיות פסנתרן, אך התמקד בלימודי הכימיה וזכה לתואר דוקטור בגיל 21. עם עלות הנאצים לשלטון עבר לאנגליה, תחילה לאוניברסיטת קיימברידג’ ואחר-כך לאוקספורד, למחלקתו של הווארד פלורי, שם עסק בחקר המבנה הכימי של הפניצילין.

ב-1945 זכו ארנסט צ’יין, האוורד פלורי ואלכסנדר פלמינג (שנחשב לראשון שזיהה את הפניצילין) בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, “בעבור גילוי הפניצילין ויכולתו לרפא מחלות זיהומיות שונות”.

בעקבות המבחנים הביולוגיים שנעשו לפניצילין, התגלה כי הוא פועל על טווח גדול של חידקים ואינו פוגע באורגניזם עצמו. התברר גם שהוא חומר חזק פי עשרה בהשמדת חיידקים מהסולפה, ששימשה עד אז לטיפול בחיידקים. לאחר הצלחת הניסויים בבעלי-חיים, ולאחר שצ’יין הצליח לשפר את תהליך טיהור החומר, ולהביאו לדרגת נקיון גבוהה ביותר. החלו ב-1941 הניסויים בבני-אדם.

צ’יין ושותפיו תרמו תרומה מכרעת לאנושות, במאבקה נגד המחלות הזיהומיות. את נצחונם ניתן למדוד בהצלת מיליוני חיים.

ארנסט צ’יין הלך לעולמו ב-1979.

ארתור קורנברג נולד בשנת 1918 בברוקלין. ב-1941 הוסמך לרפואה ברוצ’סטר, היה ראש המחלקה למיקרובילוגיה בביה”ס לרפואה בוושינגטון, ומשנת 1959 ניהל את המחלקה לביוכימיה בביה”ס לרפואה בסטנפורד.

בשנת 1959 הוענק לארתור קורנברג פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, במשותף עם סברו אוצ’ואה, על פיענוח המנגנון הביוכימי האחראי ליצירתן והכפלתן של חומצות הגרעין ד.נ.א. ור.נ.א.

קורנברג הצליח לייצר במבחנה מולקולת ד.נ.א. סינתטית עם תכונות כימיות ופיסיקליות כשל כל ד.נ.א. לצרכי מחקר. אך נדרשו עוד שנים רבות עד שהוא וצוותו הצליחו לייצר מולקולת ד.נ.א. סינתטית שגם היתה פעילה מבחינה ביולוגית.

הוא טען, כי באמצעות לימוד פעילות הד.נ.א. בחיידק נוכל להבין את המנגנון המסובך והפעילות החשובה של הד.נ.א. בתאים המורכבים של האדם. לימוד שיתרום להבנת ההתפתחות האנושית, מחלת הסרטן ומחלות גנטיות.

קורנברג צוטט פעם באומרו: “לא האמנתי שעוד בחיי אזכה לראות שגנטיקה, אימונולוגיה ורפואה ישתפו פעולה יחד, בשפה כימית אחת, על מנת להבין טוב יותר את החיים”.

ברוך בלומברג נולד בניו-יורק בשנת 1925. הכשרתו ברפואה ואנתרופולוגיה באה לידי ביטוי במחקר שביצע על תפוצת מחלות בקרב אוכלוסיות שונות בעולם. במהלך אותו מחקר גילה שיטה לזיהוי וירוס הצהבת הנגיפית מסוג בי, אשר איפשרה למערכת הבריאות העולמית להתמודד עם אחת המחלות המדבקות הנפוצות והקשות ביותר. גילוייו איפשרו לבנקי הדם לבדוק את המנות הנתרמות ובכך להגביל את התפשטות המחלה. מאוחר יותר, פיתח בלומברג חיסון כנגד המחלה, ואף הראה את הקשר בינה לבין התפתחות סרטן הכבד.

בשנת 1976 הוענק לברוך בלומברג פרס נובל ברפואה ופיזיולוגיה, על הישגיו בחקר המחלות הזיהומיות.

ברוך בנאסרף נולד בשנת 1920 בקרקס שבוונצואלה. כשהיה בן 5 עבר עם הוריו לפריז, בה חי ולמד עד גמר בית-הספר התיכון. ערב מלחמת העולם השנייה עברו בני משפחת בנאסרף לארצות-הברית, וברוך למד באוניברסיטת קולומביה, ובבית-הספר לרפואה בוירג’יניה.

ברוך בנאסרף, שקיבל אזרחות אמריקנית ב-1943, ונישא לאנט לבית דרייפוס, פליטה מאירופה כמוהו, כותב בספרו האוטוביוגרפי “בן המלאך”: “יש לי תחושת הזדהות עמוקה עם מורשתי התרבותית. אני יהודי ספרדי. אבות אבותי באו מטטואן שבמרוקו. המקצוע המסורתי של משפחתנו – חלפנות – מסביר את שמנו, בן של שרף, חלפן בערבית. אולם אני מעדיף את השורש העברי – בן של מלאך”.

בשנת 1940 זוהה אנטיגן ההשתלה הראשון בעכבר, ותגלית זו הובילה את ברוך בנאסרף לקבלת פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה בשנת 1980, במשותף עם עוד שני אימונולוגים: ז’אן דוסה וג’ורג’ סנל, “על עבודתם בזיהויים ופעולתם של אנטיגני תיאום הרקמות”.

אנטיגני ההשתלה הם מולקולות המופיעות על פני תאים שונים בגוף והם הגורם המעורר תגובה של דחיית שתל על-ידי המערכת החיסונית שלו בגוף. תגלית זו סייעה להתאמת אברי ההשתלה בין תורם למקבל. אולם ברוך בנאסרף חקר את תפקידם של אניטגנים אלה בחיי היום-יום והראה, שגנים של מערכת תיאום הרקמות המרכזית משמשים כעין בקרים ביחסי גומלין של תאי המערכת החיסונית הנחוצים בהגנה העצמית של הגוף.

בנאסרף מצא בחיות מעבדה גנים המכונים – IR, המאפשרים לה ליצור נוגדנים בתגובה לאנטיגנים מסויימים. לאחר גילוי גנים דומים אצל האדם, הוכיחו בנאסרף ועמיתו למחקר, ודוד כץ, כי דרושה זהות בגנים של כדוריות הדם הלבנות לשיתוף פעולה בייצור נוגדנים.

ברנרד כץ נולד בלייפציג שבגרמניה בשנת 1911.

בשנת 1970 קיבל את פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, ביחד עם אולף פון-ויילר ויוליוס אקסלרוד, “בעבור גילוי דרך פעולתם של הנוירוטרנסמיטרים בהעברת פקודות עצביות לשרירי הגוף”.

ג’וזף ארלנגר נולד ב-1874 בסן-פרנסיסקו. ב-1899 הוסמך לרפואה באוניברסיטת ג’ונס הופקינס ועסק בחקר לחץ הדם. אחר-כך עמד בראש המחלקה לפיזיולוגיה בבתי-הספר לרפואה של אוניברסיטאות ויסקונסין ווושינגטון.

בשנת 1944 זכו ג’וזף ארלנגר ועמיתו, הרברט גאסר, במשותף, בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, על תגליותיהם בנושא ההבדלים הפונקציונליים בין הסיבים השונים של תאי העצב.

ארלנגר וגאסר היו הראשונים שהצליחו למדוד, בפירוט רב, פוטנציאל פעולה מתא עצב בודד, בעזרת מכשיר אוסצילוסקופ שבנו בעצמם משפופרת קאתודית ומגבר.

מדידותיהם חשפו 3 טיפוסים עיקריים של סיבי עצבים, וכן שמהירות ההולכה של הזרם החשמלי משתנה ביחס ישיר לעובי הסיב. ככל שהסיב עבה יותר המהירות רבה יותר.

הניסויים שערכו ארלנגר וגאסר החל מ-1921 שימשו בסיס לידע המודרני על זרמי פעולה בעצבים והייתה להם חשיבות רבה להבנת הפונקציות השונות של רקמות העצבים.

ג’וזף ארלנגר הלך לעולמו ב-1965.

ג’וזף גולדשטיין נולד ב-1940 בדרום-קרוליינה, וב-1966 הוסמך לרפואה באוניברסיטת דאלאס, טקסס. מ-1971 החל במחקרים משותפים עם בראון, בבית-הספר לרפואה של האוניברסיטה. אחר-כך עסק במחקר בתחום הגנטיקה הביוכימית, במכון הלאומי לרפואה במרילנד.

פרס נובל ברפואה ופיזיולוגיה לשנת 1985 הוענק לגולדשטיין ולבראון, “בזכות תגליותיהם ותרומתם להבנת מנגנוני הגוף להטמעת כולסטרול והבנת הפגם הגנטי המונע הטמעה זו”. שני החוקרים גילו את המנגנון בגוף האדם המעביר את הכולסטרול מן הדם אל תוך התאים הזקוקים לו, ובו בזמן שומר על רמות מאוזנות של כולסטרול על-מנת שלא ישקע וישבש את זרימת הדם בעורקים.

מנגנון זה פועל באמצעות קולטנים (רצפטורים) הנמצאים על גבי תאים שונים. הקולטן הוא מולקולה שתפקידה לצוד את הכולסטרול הנע בדם ולהחדיר אותו לתא העושה בו שימוש.

מסקנתם המחקרית של גולדשטיין ובראון היתה, כי חסר בקולטנים אלה בגוף האדם, אם בגלל פגם גנטי תורשתי, או בגלל תזונה לא נכונה, רווית שומנים, משבש את המנגנון. הכולסטרול אינו מגיע לתאים, מתעבה בדפנות העורקים, סותם אותם וגורם לטרשת עורקים, ובעקבותיה להתקפי לב ושבץ. תגליתם דחפה אותם לחפש תרופות שיעודדו את פעילות המנגנון וימנעו את סתימת העורקים.

אם תרופות אלה יימצאו בטוחות בטווח הארוך, יתכן ויבוא יום בו נוכל גם לאכול סטייק עסיסי וגם להאריך ימים על מנת ליהנות ממנו.

ג’ורג’ ואלד נולד בניו-יורק בשנת 1906. בשנת 1967 הוענק לו פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, בעבור מחקרו על פיגמנטי הראייה המצויים ברשתית העין. פיגמנטים אלו משנים את צורתם המרחבית כאשר הם נחשפים לאור ומעוררים קולטן המעביר אות עצבי אל המוח.

מחקרו זה ומחקריו הביוכימיים אודות קולטני הצבע איפשרו לנו להבין כיצד אנו רואים.

ג’ראלד אדלמן נולד בשנת 1929 בניו-יורק. בתחילה שאף לקריירה של כנר ורק אחר כך פנה לרפואה. הוא למד באוניברסיטת פנסילבניה והתמחה בחקר המערכת החיסונית בגוף. בשנת 1960 הוא הגיש תיזה במכון רוקפלר, על מחקרו בדבר מבנה הנוגדנים.

בשנת 1972 זכה ג’רלד אדלמן, במשותף עם עמיתו הבריטי רודני פורטר, בפרס נובל ברפואה ופיזיולוגיה, “בעבור גילוי המבנה הכימי של הנוגדן”.

הנוגדן הוא חלבון הנוצר בגוף בתגובה להמצאותו של חומר שתוקף אותו, המכונה אנטיגן. תפקידו של הנוגדן לבטל את השפעת האנטיגן, כחלק מפעולת המערכת החיסונית.

אדלמן וצוותו הצליחו לגלות תחילה את מבנה הנוגדן, וב-1969 לפענח את המבנה הביוכימי המפורט של מולקולת הנוגדן, ולמצוא כיצד מתקשר הנוגדן עם האנטיגן.

בעקבות מחקריו של אדלמן עלתה חשיבות האימונולוגיה, החוקרת את מערכת החיסון בגוף, והתהדק הקשר בינה לבין הגנטיקה וחקר הסרטן.

הרברט גאסר נולד ב-1888, בויסקונסין, ארצות-הברית. ב-1915 הוסמך לרפואה באוניברסיטת ג’ונס הופקינס. הוא כיהן כפרופסור לפרמקולוגיה ופיזיולוגיה באוניברסיטאות וושינגטון וקורנל ומ-1935 ואילך שימש כמנהל מכון רוקפלר למחקר רפואי.

בשנת 1944 זכו הרברט גאסר ועמיתו, ג’וזף ארלנגר, במשותף, בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, על תגליותיהם בנושא ההבדלים הפונקציונליים בין הסיבים השונים של תאי העצב.

ארלנגר וגאסר היו הראשונים שהצליחו למדוד, בפירוט רב, פוטנציאל פעולה מתא עצב בודד, בעזרת מכשיר אוסצילוסקופ שבנו בעצמם.

מדידותיהם חשפו 3 טיפוסים עיקריים של סיבי עצבים, וכן שמהירות ההולכה של הזרם החשמלי משתנה ביחס ישיר לעובי הסיב. ככל שהסיב עבה יותר המהירות רבה יותר.

הניסויים שערכו גאסר וארלנגר החל מ-1921 שימשו בסיס לידע המודרני על זרמי פעולה בעצבים והייתה להם חשיבות רבה להבנת הפונקציות השונות של רקמות העצבים.

הרברט גאסר נפטר בשנת 1963.

גרטי קורי נולדה בשנת 1896 בפראג (צ’כוסלובקיה). ב-1920 הוסמכה לרפואה באוניברסיטת פראג, ועברה לעבוד ביחד עם בעלה בווינה. כעבור תקופה קצרה השתקעו בני הזוג בארצות הברית, הצטרפו לאוניברסיטת וושינגטון בסנט-לואיס וחקרו את הדרך שבה מטפל הגוף בחומרי הגלם שלו – הסוכרים, ובמיוחד הגלוקוז והגליקוגן.

בשנת 1947 הוענק לגרטי קורי ולבעלה פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, “בעבור גילוי התהליך הקטליטי של יצירת הגליקוגן”.

הגליקוגן מורכב ממולקולות של גלוקוז – סוכר פשוט – הקשורות ביניהן. בגוף מתרחש תהליך מעגלי בו הגלוקוז הופך לגליקוגן ומאוחסן בגוף לצורך שימוש עתידי. בעת הצורך הופך הגליקוגן שוב לגלוקוז ומשמש להנעת תאי הגוף. תהליך זה נקרא על שם בני-הזוג – “מעגל קורי”.

ב-1944 הצליחו הזוג קורי לייצר גליקוגן במעבדה, ולאשר את השערותיהם ביחס אליו. בשנותיה האחרונות חלתה גרטי קורי במחלה קשה שהובילה למותה בשנת 1957.

גרטרוד עליון נולדה בניו-יורק ב-1918, בשנת 1988 זכתה בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, במשותף עם ג’ורג’ היצ’ינגס, “בעבור גילוי עקרונות חשובים של טיפול תרופתי”.

גרטרוד עליון פיתחה תרופות המתבססות על עיכוב סינטזת ה-DNA, ביניהן תרופה לסרטן הדם, מלריה ותרופה המאפשרת השתלת איברים.

דייויד בולטימור נולד בניו-יורק בשנת 1938. את לימודיו עשה במכון הטכנולוגי במסצ’וסטס ובמכון רוקפלר, שם קיבל תואר דוקטור. ב-1965 החל בולטימור בחקר נגיף הפוליו במכון סאלק בקליפורניה, והראה כיצד משכפל הוירוס את המידע הגנטי אותו הוא נושא כרנ”א.

בשנת 1968 עבר בולטימור ל-MIT ופנה לחקור וירוסי רנ”א נוספים, הידועים כגורמי גידולים סרטניים בבעלי חיים. להפתעתו, לא מצא בהם את האנזים הדרוש לשיכפולם. בולטימור גילה, כי בניגוד לסברה הקיימת, לפיה המעבר מדנ”א לרנ”א הוא חד-כיווני, מצליחים וירוסים אלו, בעזרת האנזים “ריוורס-טרנסקריפטז”, להפוך את היוצרות ולבנות על תבנית הרנ”א שבהם, מולקולת דנ”א, המצטרפת אל החומר התורשתי שבתא המארח ומחוללת בו שינוי. וירוסים אלו נקראים רטרו-וירוסים.

גילוי זה הוא שזיכה את דייויד בולטימור בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה בשנת 1975, ביחד עם רנאטו דלבקו והווארד טמין, אשר חקרו היבטים אחרים של “יחסי גומלין בין וירוסים גורמי סרטן לחומר התורשתי שבתא”. עבודותיהם של השלושה מגשרות בין התיאוריה הטוענת, כי בתא סרטני חל שינוי גנטי בעקבות מוטציה, לבין התיאוריה הגורסת – כי נגיפים מסוגלים לחולל סרטן.

גילוי ה”ריוורס טרנסקריפטז” איפשר התקדמות משמעותית בביולוגיה המולקולרית ובהנדסה הגנטית, וכן העמיק את ההבנה באשר להתרבותם של הרטרו-וירוסים, וביניהם וירוס האיידס.

דניאל נתנס נולד בדלוואר, ארצות-הברית ב-1928. בשנת 1959 הוסמך לרפואה באוניברסיטת וושינגטון בסנט-לואיס. ב-1962 הצטרף לאוניברסיטת ג’ונס הופקינס, וב-1967 מונה למנהל המחלקה למיקרוביולוגיה.

פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה הוענק בשנת 1978 לדניאל נתנס, במשותף עם וורנר ארבר והמילטון סמית, “בעבור גילוי ופיתוח אנזימי רסטריקציה ושימושם ללימוד סידור הגנים בגנום, ולמטרות הנדסה גנטית. דניאל נתנס היה הראשון שיישם אנזימים אלה למטרות מיפוי גנים ומציאת סידורם בכרומוזום. פריצת הדרך הגדולה של השימוש באנזימי רסטריקציה היתה לצורך בידוד גנים מסוימים ואיחויים עם מולקולת DNA חיידקית או ויראלית, לקבלת DNA רקומביננטי.

בשיטה זו ניתן לייצר אנזימים והורמונים כמו אינסולין הומני בכמויות גדולות הנחוצות לרפואה. הבסיס למחקר זה תורגם במהירות מדהימה לשימושים חשובים רבים נוספים, ששנים ספורות קודם לכן לא נחשבו אפשריים כלל.

הווארד טמין נולד בפילדלפיה בשנת 1934. בגיל 25 קיבל תואר דוקטור לרפואה במכון הטכנולוגי של קליפורניה. הוא עסק בהוראה ובמחקר, ובשנת 1969 התמנה פרופסור לאונקולוגיה באוניברסיטת ויסקונסין.

בשנת 1975 הוענק להווארד טמין פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, במשותף עם דיוויד בולטימור ורנאטו דל-בקו, “בעבור מחקרם בנושא האינטראקציה בין וירוסים והחומר הגנטי של התא”.

תרומתם הגדולה היא בהסברת מנגנון הפיכתו של תא נורמלי לתא סרטני, בעקבות מפגש עם וירוס סרטני. הם הראו שהווירוס מצרף את הקוד הגנטי שלו אל הקוד הגנטי של התא, ו”מנצל” את התא ליצירת וירוסים נוספים. אסטרטגיה זו יעילה במיוחד, משום שאינה כרוכה בהרס התא ואובדן ה”מארח”, אלא להיפך. התא מעודד להתחלק ולהתרבות וליצור במקביל וירוסים נוספים.

תגלית זו היתה כרוכה בשינוי יסודי במחשבה הגנטית – טמין ובולטימור הראו שווירוסים מסוגלים לייצר די.אנ.איי מתבנית של אר.אנ.איי, דבר שנגד את הבנת הגנטיקאים עד אז.

הנס קרבס נולד בהילדסהיים שבגרמניה בשנת 1900. בשנת 1925 קיבל תואר דוקטור לרפואה בהמבורג, ועסק במחקר במכון הקיסרי לביולוגיה בברלין ובפרייבורג. עם עליית הנאצים לשלטון עזב לאנגליה,  לאוניברסיטת קיימברידג’. ב-1935 עבר לאוניברסיטת שפילד, שם חקר את מנגנון הנשימה בתא, ומ-1954 עבד באוניברסיטת אוקספורד.

הנס קרבס זכה בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה בשנת 1953, ביחד עם פריץ ליפמן, על פיענוח מנגנון מעגל חומצת הלימון בתא, הקרוי מאז על שמו – מעגל קרבס.

פיענוח מעגל חומצת הלימון איפשר לביוכימאים להבין חלק חשוב ממנגנון הפיכת המזון בתא לאנרגיה, וגרם לפריצת דרך בחקר תהליך חילוף החומרים בתא.

תגליותיו של הנס קרבס, שהלך לעולמו בשנת 1981, מהוות אבני פינה בביוכימיה המודרנית.

הרולד ורמוס נולד בשנת 1939 בלונג איילנד. הוא למד באוניברסיטה של קליפורניה בסן-פרנסיסקו, והתמנה בה, בשנת 1982, פרופסור לביוכימיה ולביופיזיקה.

בשנת 1989 זכה הרולד ורמוס בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, יחד עם מייקל בישופ, “על גילוי מקורם של הגנים מחוללי הסרטן”.

ורמוס חקר את הגורם המסרטן סרקומה (rsv), ומצא בו את הגן הגורם בעת הדבקה לסרטן. להפתעתו, גילה את אותו הגן גם בתאי עופות ויונקים בריאים. ורמוס הסיק, שהגן הפעיל, המצוי בוירוסים מחוללי סרטן, מקורו בגנים תאיים שתפקידם להסדיר ולבקר את גדילת התא, חלוקתו והתמיינותו. הוירוס “אסף” במהלך האבולוציה שלו את הגן מתוך המאגר הגנטי התאי וצרפו למאגר הגנטי שלו עצמו. עקב סיפוח זה משתבשת פעולתו של גן זה, ועם כניסת הוירוס לתא הוא מחולל סרטן.

במרוצת הזמן התברר, כי גם ללא קשר לנגיפים יכולים גנים תאיים אלו לעבור שינויים, אשר יגרמו לכך שהתא לא יעבור התמיינות תקינה אלא יהפוך למסרטן. מאז תגליתם של ורמוס ובישופ, בשנת 1976, זוהו מעל 50 גנים תאיים כאלו, הנקראים אוקוגנים.

הרמן מילר נולד בניו-יורק ב-1890. הוא למד רפואה ואחר-כך לימד באוניברסיטאות קולומביה, יוסטון ואוסטין טקסס. בגלל דעותיו הקומוניסטיות עבר לברית המועצות ושימש שם גנטיקאי בכיר באקדמיה למדעים. ב-1940 שב לארצות הברית. הרמן מילר נפטר ב-1967.

פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה ניתן בשנת 1946 להרמן מילר, “בעבור גילוי הווצרות מוטציות על-ידי קרינת X”.

הכרומוזומים המאגדים את הגנים בגופנו מעבירים מערך מפורט של מידע תורשתי מהורה לילד, וגם מספקים לתאים את ההנחיות הדרושות כדי להתרבות. אלא שלעיתים מתרחשות תקלות כימיות, הקרויות מוטציות, אשר יוצרות בדרך כלל הפרעות בתיפקוד התא ועלולות לגרום למומים גנטיים.

במחקריו על זבובים מצא מילר כי חשיפה לקרני X מגבירה את קצב המוטציות בתאים. תופעה דומה נמצאה אצל טכנאי רנטגן וחולים אשר נחשפו לאותה קרינה. כאשר המוטציה מתרחשת בתאי המין, היא תעבור גם לדור הבא.

השפעה דומה יש גם לקרינה הגרעינית, וכיום אנו יודעים שגם שימוש בחומרים כימיים שאינם רדיואקטיביים, עלול לגרום לאותן תוצאות.

זלמן וקסמן נולד בשנת 1888 באוקראינה. ב-1911 היגר לארצות הברית, שם התמחה במיקורוביולוגיה של הקרקע וקיבל, בשנת 1918, תואר דוקטור באוניברסיטת ברקלי.

בשנת 1932 פנתה אליו החברה הלאומית לחקר השחפת, וביקשה ממנו לחקור כיצד מושמדים חיידקי השחפת בקרקע. וקסמן, אשר שיער כי התשובה לשאלה זו מצויה בחיידקים ובפטריות משמידי חיידקים המצויים בקרקע, בחן בשיטתיות מפרכת כעשרת אלפים אורגניזמים שונים, עד אשר הצליח, בשנת 1940, לבודד את החומר סטרפטומיצין.

חומר זה הצטיין ביכולתו להשמיד חיידקים אשר היו עמידים בפני הסולפה והפניצילין, התרופות האנטיביוטיות של אותה תקופה. גילוי זה זיכה את זלמן וקסמן בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה בשנת 1952.

תרופתו של וקסמן הצילה רבים ממחלת השחפת הקטלנית.

זלמן וקסמן נפטר בשנת 1973, בגיל 85.

טדיאוש רייכשטיין נולד בפולין בשנת 1897. בהיותו בן 11 עקרה משפחתו לשווייץ, שם למד כימיה, וב-1934 נתמנה פרופסור לכימיה אורגנית. ב-1938 הצטרף לאוניברסיטת בזל כראש המכון הפרמקולוגי. ב-1946 עמד בראש המעבדות לכימיה אורגנית.

בשנת 1950 הוענק לטדיאוש רייכשטיין פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, ביחד עם אדוארד קנדל ופיליפ הנץ’, “על גילוי ההורמונים של יתרת הכליה, מציאת המבנה הכימי שלהם וחשיפת השפעותיהם הביולוגיות. הורמונים אלה משפיעים על חילוף החומרים והם הכרחיים לתיפקוד הגוף.

רייכשטיין בודד ואיפיין כ-30 סטרואידים שונים, אשר החשוב שבהם היה, כאמור, הקורטיזון. בעקבות מימצאיו החלו לייצר קורטיזון ולהשתמש בו להקלת סבלם של חולים בדלקת פרקים, ומאוחר יותר גם חולי דלקת ריאות, שחפת, אסטמה ועוד מחלות.

יהושע לדרברג נולד בניו-ג’רזי בשנת 1925. הוא קיבל דוקטורט מאוניברסיטת ייל, היה פרופסור לגנטיקה באוניברסיטת ויסקונסין, ראש המחלקה לגנטיקה באוניברסיטת סטנפורד וראש מעבדות קנדי לרפואה מולוקולרית בקליפורניה.

בשנת 1958 זכה יהושע לדרברג בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, “על תגליותיו בנושא רקומבינציה גנטית של חיידקים, ובנושא סידור החומר הגנטי בחיידק”.

עד שנת 1946 סברו המדענים כי חיידקים אינם מסוגלים לקיים רביה מינית, כלומר להעביר חומר תורשתי. לדרברג ועמיתיו ערכו ניסוי שבו, כתוצאה מערבוב שני זני חיידקים מטיפוס אי.קולי התקבל זן חדש שהכיל תכונות שעברו אליו בתורשה משני זני חיידקי “ההורים”. ניסוי זה הוכיח כי קיימת רקומבינציה גנטית בחיידקים. בהמשך גילה לדרברג, כי הגנים של חיידקי אי.קולי מאורגנים במבנה ליניארי, אנאלוגי למבנה של כרומוזום בגרעין תא מהחי או מהצומח.

תגליותיו של יהושע לדרברג פתחו כר מחקר פורה לגנטיקאים, שעשו שימוש בחיידקים ללימוד המנגנונים הבסיסיים של התורשה במערכות חיים מפותחות יותר, כמו בני-האדם.

יוליוס אקסלרוד נולד בניו-יורק בשנת 1912. הוא עבר מסלול קשה וארוך עד שקיבל דוקטורט ברפואה. בתחילה לא התקבל ללימודי רפואה, התמחה בכימיה ופרמקולוגיה באוניברסיטת ניו-יורק ועסק בחקר מטבוליזם של תרופות. עם קבלת הדוקטורט, בגיל 43, עבר למכון הלאומי לבריאות הנפש, ובהמשך כיהן כראש היחידה לפרמקולוגיה.

בשנת 1970 הוענק פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה ליוליוס אקסלרוד ולעמיתיו, ברנרד כץ ואולף פון-ויילר, “על תגליותיהם בנושא הטרנסמיטורים ומנגנון פעולתם”. מידע עצבי מועבר בגוף בשתי צורות שונות: באמצעות פולסים חשמליים, ובאמצעות חומרים כימים – הנוירוטרנסמיטורים. בתחילת שנות ה-1960 חקרו אקסלרוד ועמיתיו את הנוירוטרנסמיטור נוראדרנלין, וגילו כיצד הטרנסמיטורים מאוכסנים בקצות העצב, מהו מנגנון שיחרורם ואופן פעולתם. מאוחר יותר גילה אקסלרוד גם שני מנגנונים להפסקת פעולת הטרנסמיטור. האחד פועל בעזרת אנזים מפרק והשני באמצעות החזרה של עודפי הנוירוטרנסמיטר לאחסון, עד למתן הגרוי הבא.

מעבר לתרומתו התיאורטית להבנת מערכת העצבים, תרם יוליוס אקסלרוד רבות גם לאפשרויות היישום של תובנות אלו בריפוי מחלות נפש, יתר לחץ-דם ועוד.

מייקל בראון נולד ב-1941 בניו-יורק, הוסמך לרפואה באוניברסיטת פנסילבניה ב-1966 וב-1971 הצטרף לבית-הספר לרפואה של אוניברסיטת דאלאס, טקסס, שם החל שיתוף הפעולה בינו לבין גולדשטיין. ב-1977, בהיותו פרופסור לגנטיקה, מונה בראון למנהל המרכז למחלות גנטיות.

פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה לשנת 1985 הוענק לבראון ולגולדשטיין,”בזכות תגליותיהם ותרומתם להבנת מנגנוני הגוף להטמעת כולסטרול והבנת הפגם הגנטי המונע הטמעה זו”.

שני החוקרים גילו את המנגנון בגוף האדם המעביר את הכולסטרול מן הדם אל תוך התאים הזקוקים לו, ובו בזמן שומר על רמות מאוזנות של כולסטרול על-מנת שלא ישקע וישבש את זרימת הדם בעורקים.

מנגנון זה פועל באמצעות קולטנים (רצפטורים) הנמצאים על גבי תאים שונים. הקולטן הוא מולקולה שתפקידה לצוד את הכולסטרול הנע בדם ולהחדיר אותו לתא העושה בו שימוש.

מסקנתם המחקרית של בראון וגולדשטיין היתה, כי חסר בקולטנים אלה בגוף האדם, אם בגלל פגם גנטי תורשתי, או בגלל תזונה לא נכונה, רווית שומנים, משבש את המנגנון. הכולסטרול אינו מגיע ל תאים, מתעבה בדפנות העורקים, סותם אותם וגורם לטרשת עורקים, ובעקבותיה להתקפי לב ושבץ. תגליתם דחפה אותם לחפש תרופות שיעודדו את פעילות המנגנון וימנעו את סתימת העורקים.

אם תרופות אלה יימצאו בטוחות בטווח הארוך, יתכן ויבוא יום בו נוכל גם לאכול סטייק עסיסי וגם לחיות על מנת ליהנות ממנו.

מרשל נירנברג נולד בניו-יורק בשנת 1927. בשל בריאותו הרופפת עברה משפחתו לפלורידה, ובהתבגרו למד נירנברג ביולוגיה באוניברסיטת פלורידה, וקיבל תואר דוקטור בביוכימיה באוניברסיטת מישיגן ב- 1957. משנת 1960 פעל במסגרת המכונים הלאומיים לבריאות.

בשנת 1968 זכה מרשל נירנברג בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, “בעבור פירוש הקוד הגנטי והבהרת תפקידו בייצור החלבונים”.

נירנברג חקר את הסברה שהרנ”א הוא האחראי לבניית חלבונים מחומצות אמינו, ובניסוי שערך ב-1961 ברנ”א סינתטי אכן הצליח לייצר חלבון מסויים. בעקבות תגלית חלוצית זו, גילה כי הקוד הגנטי מבוסס על 4 “אותיות” הקרויות נוקליאוטידים. אותיות אלו מצטרפות לקודון – מלה בת שלוש אותיות, שמשמעה חומצת אמינו מסויימת המצטרפת אל החלבון הנבנה.

בעבודה מפרכת הצליח נירנברג לפענח את ה”מילים” המתארות את כל 20 חומצות האמינו, ובכך העניק למדע שפה חדשה להבנת סודות החיים.

סזאר מילשטיין נולד בשנת 1927 בארגנטינה. הוא למד באוניברסיטת קיימברידג’ באנגליה, שם קיבל תואר דוקטור בשנת 1960. בשנת 1984 הוענק לסזאר מילשטיין פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, על פיתוח שיטה מהפכנית ליצירת נוגדנים חד-שבטיים.

הנוגדנים, המיוצרים על-ידי תאי מערכת החיסון – הלימפוציטים – משמשים את הרפואה ככלים לאיבחון מחלות וטיפול בהן. עם זאת, קיים קושי בהפקת סוג מסויים של נוגדן מתמצית לימפוציטים, משום שתמציות אלו מכילות ערב רב של תאים ונוגדנים מסוגים שונים. בנוסף, לא ניתן היה לגדל במבודד לימפוציט המייצר נוגדן ספציפי בתרבית מלאכותית.

מילשטיין הכליא לימפוציט עם תא סרטני, המצטיין בכך שהוא מתרבה ללא הרף, ולפיכך ניתן לגדלו בתרבית. כעת היה ניתן לבודד את ה”היברידומה” – בן הכלאיים שהתקבל, להניח לו להתרבות ללא הפסקה, ולייצר את הנוגדן הנדרש בכמויות הרצויות.

הישגיו של סזאר מילשטיין פתחו בפני הרפואה דרכים לטיפולים חדשניים במחלת שונות, ביניהן מחלת הסרטן.

סטנלי כהן נולד בשנת 1922 בניו-יורק. בגיל 26 קיבל דוקטורט בביוכימיה באוניברסיטת מישיגן. הוא עבד באוניברסיטת קולורדו, ובשנת 1953 עבר לאוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, שם עסק בחקר מחלת הסרטן יחד עם ריטה לוי-מונטלצ’יני. משנת 1959 משמש כהן פרופסור לכימיה באוניברסיטת ונדרבילט.

כיצד הופך אדם מביצית מופרית למערכת מסובכת של ביליוני תאים, שלכל אחד תפקיד ייחודי, וכולם פועלים בתיאום מדוייק יחדיו? חלק מהתשובה נעוץ במשפחה של חלבונים הנקראים גורמי גדילה, שסטנלי כהן ולוי-מונטלצ’יני היו הראשונים לגלותם בשנות ה-1950. בעקבות גילוי זה הוענק להם, במשותף, פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה לשנת 1986. ועדת הפרס ציינה, כי הישגיהם איפשרו לראשונה לחקור את תהליך הגדילה.

סטנלי כהן הצליח לבודד את גורם הגדילה העצבי N.G.F, מבלוטות רוק של עכברים ואף לפתח לו נוגדנים. ב-1962 הוא הצליח לבודד גורם גדילה נוסף, אפידרמלי – E.G.F.

עד למחקריהם של סטנלי כהן וריטה לוי-מונטלצ’יני קיומם של גורמי הגדילה היה מוטל בספק. היום המדענים כבר משוכנעים בקיומם ובחשיבותם הגדולה.

סלבדור לוריא נולד בשנת 1912 בטורינו שבאיטליה. לאחר הסמכתו לרפואה עבר למכון פסטר בפריז, שם עסק במחקר. עם נפילת צרפת בידי גרמניה, ב-1940, נסע לארצות-הברית ופעל באוניברסיטאות שונות. ב- 1959 נתמנה לפרופסור למיקרוביולוגיה במכון הטכנולוגי במסצ’וסטס.

בשנת 1969 זכה סלבדור לוריא בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, בעבור תגליותיו באשר למנגנוני השכפול והמבנה הגנטי של הוירוסים.

בשנות ה-1940 ערכו לוריא ושותפו לפרס הנובל, מקס דלברוק, סדרת ניסויים בבקטריופאג’ים – שהם וירוסים תוקפי חיידקים. תוצאות ניסויים אלה תרמו תרומה חשובה להבנת הגנטיקה של וירוסים וחיידקים, והצביעו על הדנ”א כגורם המכריע בתורשה.

בהמשך דרכו הבהיר לוריא תהליכים גנטיים נוספים הנוגעים להעברת החומר התורשתי בין אורגניזמים שונים. ובכך פרץ דרך לזינוקה המטאורי של הגנטיקה בעשורים הבאים.

סלבדור לוריא הלך לעולמו בשנת 1991.

פאול אהרליך נולד ב-1854 בשטרלן, אז בגרמניה. ב-1878 קיבל תואר דוקטור לרפואה באוניברסיטת ברלין והצטרף לצוות שחקר את חיידק השחפת. במהלך המחקר נדבק במחלה ונאלץ לפרוש לשנתיים עד להחלמתו. ב-1896 התמנה למנהל המכון לחקר סרום הדם בברלין.

בשנת 1908 הוענק לפאול אהרליך פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, במשותף עם איליה מצ’ניקוף, “בהוקרה על תגליותיהם בתחום האימונולוגיה”.

מ-1890 עסק אהרליך בעיקר במציאת חומרים לחיסון הגוף, כהגדרתו “קליע הקסם” – חומרים כימיים שיחסלו את גורמי המחלה בלי שיפגעו בחולה. במהלך מחקריו הצליח לפתח נסיוב נגד מחלת הדיפטריה ותרכובת ארסנובנזן המשמידה את חיידקי העגבת. בכך שיחרר את העולם מאימתה של מחלה שהפילה קורבנות רבים, מאז הופיעה באירופה במאה ה-15.

בכך הניח אהרליך את היסודות לכימותרפיה המודרנית, שעיקרה הכנסת חומרים רעילים לגוף שנזקם למחלה עולה על נזקם לגוף החולה.

פאול אהרליך הלך לעולמו בשנת 1915. הוא נחשב לחוקר החשוב ביותר של מדעי הרפואה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

פריץ ליפמן נולד בקניסברג שבגרמניה ב-1899. ב-1922 קיבל תואר דוקטור לרפואה, וב-1927 – דוקטור לכימיה. בשנים 1927-1931 עסק במחקר במכון ע”ש הקיסר וילהלם בברלין. ב-1931 נסע לשנת מחקר במכון רוקפלר בניו-יורק, ועם עליית היטלר לשלטון, החליט לא לחזור לגרמניה ועבר למעבדות קרלסברג בקופנהגן, שם החל לחקור את חילוף החומרים.

בשנת 1953 זכה פריץ ליפמן בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, ביחד עם הנס קרבס, על מחקריו בתחום חילוף החומרים ועל גילוי החומר קו-אנזים איי, שתרם רבות להבנת תהליכי הטמעה של פחמימות ושומנים. מאוחר יותר התגלה שקו-אנזים זה הינו גורם חשוב בייצור סטרול וחלבונים.

פריץ ליפמן, שהלך לעולמו בשנת 1986, היה חוקר ששילב יכולת ניסויית ויצירתיות גדולה, ותרומתו למדע משקפת תכונות אלה.

פרנסואה ג’קוב נולד בשנת 1920 בננסי שבצרפת. הוא למד רפואה באוניברסיטת סורבון, אך בשנת 1940 נאלץ לקטוע את לימודיו בשל פלישת הגרמנים לצרפת. ג’קוב התגייס ל”צבא צרפת החופשית” כרופא צבאי, נפגע קשות בידיו, ובשל כך לא הצליח להגשים את חלומו להיות רופא-מנתח. בשנת 1947 הוא הוסמך כרופא ועבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת פאריז עסקה בחקר הגנטיקה של החיידקים. לאחר מכן עבד במכון פסטר, וב-1960 מונה למנהל המחלקה למחקר גנטי.

בשנת 1965 זכה פרנסואה ג’קוב בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, ביחד עם אנדרה לוף וז’אק מונו, “על תגליותיהם בתחום הבקרה הגנטית של אנזימים והסינתזה של וירוסים”.

ג’קוב ומונו גילו את מולקולת הרנ”א שליח, שהיא זו המעבירה את המידע המקודד על הדנ”א שבגרעין התא ויוצאת מהגרעין אל חלל התא. שם, בעזרת שני סוגים נוספים של רנ”א ומרכיבים נוספים, נוצרת מולוקלת החלבון הרצויה וזאת על פי הקוד הטמון בדנ”א.

עוד תרומה של ג’קוב ומונו היא חלוקת הגנים לשני סוגים: גנים מבניים שהם גנים הנושאים את מכלול התכונות והמידע על כל תא, וגנים רגולטורים, המשפיעים על רמת הביטוי של כל גן מבני. גן רגולטורי יכול להיות מושפע מגירוי פנימי כלשהו ולעיתים אף מגירוי חיצוני כגון חום, קרינה וכיוצא בזה. תופעה זו מסבירה היבטים שונים של התפרצות גידולים סרטניים מסוימים והתפרצות פתאומית של מחלות ויראליות כגון הרפס ואיידס.

קונרד בלוך נולד בנייס שבגרמניה בשנת 1912. את לימודיו בטכניון מינכן סיים בשנת 1934. לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה ברח לשווייץ, משם עבר לארה”ב, וב-1938 קיבל תואר דוקטור באוניברסיטת קולומביה. בלוך שימש כפרופסור באוניברסיטאות שיקגו והארוורד.

בשנת 1964 זכה קונרד בלוך בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה, במשותף עם פאודור לינן, “בעבור תגליותיהם הנוגעות למבנה ו-ויסות כולסטרול, והטמעת חומצת השומן האצטית”.

במחקרו פרט בלוך את התהליך המורכב בו מייצר הגוף כולסטרול מחומצה אצטית. לתגליותיו חשיבות יישומית רבה בפיתוח טיפול יעיל במחלות הקשורות בשיבוש מנגנוני הבקרה על רמת הכולסטרול בדם, כמו טרשת עורקים.

קרל לנדשטיינר נולד בווינה בשנת 1868. הוא הוסמך לרפואה ב-1891, למד כימיה בברלין ובציריך ועם סיום לימודיו עבד במכון לאנטומיה פתולוגית בווינה, ומאוחר יותר בבית חולים בהאג שבהולנד. ב-1922 עבר לניו-יורק, למכון רוקפלר, ועבד שם עד למותו ב-1943. לנדשטיינר נולד יהודי, אך המיר את דתו ונהיה לקתולי.

פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה הוענק לקרל לנדשטיינר בשנת 1930, “בעבור גילוי קבוצות הדם”.

לנדשטיינר גילה ב-1901 קיומן של 3 קבוצות דם בבני-אדם: A, B ו – C . מאוחר יותר שינה את שם הקבוצה השלישית מ – C ל – O וגילה קבוצת דם רביעית – AB.

במחקר שערך התברר כי תאי הדם נושאים סימנים כימיים, מעין תעודות זהות, הקרויים אגלוטינוגנים. הסתבר כי סוגי הדם מאופיינים בצירופים שונים של אגלוטינוגנים. עקרון פשוט זה שימש בסיס לפיתוח בדיקות זיהוי קבוצות דם.

תגליתו של לנדשטיינר איפשרה ביצוע עירויי-דם וניתוחים בצורה בטוחה, ובעקבות כך, ב-1914, כאשר התגלתה דרך לשמר מנות דם, נפתח עידן בנק הדם.

תרומה נוספת של לנדשטיינר היתה בתחום חקר המערכת החיסונית. במחקרו אודות נגיף הפוליו הניח את היסוד לפיתוח תרכיב החיסון נגד מחלת שיתוק הילדים.

תרם להבנתנו את מנגנון שווי המשקל בגוף האדם. רוברט באראני נולד בשנת 1876 בוינה. בשנת 1914 זכה בפרס נובל לרפואה “בעבור מחקרו על הפיזיולוגיה והפתלוגיה של מנגנון שווי המשקל”.

בשנת 1936 הלך רוברט באראני לעולמו.

רוזלין יאלו נולדה בניו-יורק בשנת 1921. בשנת 1945 קיבלה תואר דוקטור בפיזיקה. היא החלה לעבוד כיועצת לטיפול רדיותראפי בבית-חולים בברונקס, והקימה שם את המעבדה הרדיואיזוטופית הראשונה בארה”ב. ב-1970 מונתה למנהלת השירות הגרעיני-רפואי, ובמקביל שימשה פרופסור חוקר בבית החולים הר-סיני.

ב-1950 החלה יאלו במחקרים משותפים עם סולומון ברסון. השניים פיתחו, תוך שימוש ברדיואיזוטופים, שיטות למדידת נפח הדם, פיזור חלבוני הסרום בין רקמות הגוף, ואיבחון מחלות בלוטת הטירואיד.

בשנת 1977 הוענק לרוזלין יאלו פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה “על פיתוח שיטות רדיואימוניות למדידת הורמונים”. שותפה למחקר, סלומון ברסון, נפטר ולא זכה לקבל את הפרס.

השיטה הרדיו-אימונית מודדת בדיוק רב כמויות הורמונים וחומרים טבעיים אחרים המצויים בדם בריכוז נמוך מאוד. שיטה זו משמשת לגילוי מוקדם של מחלות ויראליות וסוגים מסוימים של סרטן, וכן לאיבחון מחלות בכלי הדם, ולבדיקת מנות בבנק הדם.

השיטת הרדיו-אימונולוגית של רוזלין יאלו פתחה תחומים חדשים וגישות חדשות במדע וברפואה.

ריטה לוי-מונטלצ’יני נולדה באיטליה בשנת 1909. לאחר הסמכתה לרפואה עבדה באוניברסיטת טורינו. בשנת 1939 אסר השלטון הפאשיסטי של מוסוליני על יהודים לעסוק במחקר, אך ריטה לוי-מונטלצ’יני המשיכה במחקריה, במעבדה מאולתרת שהקימה בחדר השינה שלה. ב-1947 עברה לארה”ב, לאוניברסיטת וושינגטון שבסנט לואיס, שם עסקה בחקר מחלת הסרטן יחד עם סטנלי כהן. ב-1977 חזרה לרומא ועבדה במועצה הלאומית למחקר מדעי.

כיצד הופך אדם מביצית מופרית למערכת מסובכת של ביליוני תאים, שלכל אחד תפקיד ייחודי, וכולם פועלים בתיאום מדוייק יחדיו? חלק מהתשובה נעוץ במשפחה של חלבונים הנקראים גורמי גדילה, שריטה לוי-מונטלצ’יני וסטנלי כהן היו הראשונים לגלותם בשנות ה-1950.

בעקבות גילוי זה הוענק להם, במשותף, פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה לשנת 1986. ועדת הפרס ציינה, כי הישגיהם איפשרו לראשונה לחקור את תהליך הגדילה.

ריטה לוי-מונטלצ’יני גילתה כי רקמה סרטנית מסביב לתא עצב מפרישה חומר כימי מסויים המאיץ את צמיחתם של תאי עצב וקראה לו גורם גדילה עצבי, NGF. סטנלי כהן הצליח לבודד גורם זה, ואף לפתח לו נוגדנים.

עד למחקריהם של ריטה לוי-מונטלצ’יני וסטנלי כהן קיומם של גורמי הגדילה היה מוטל בספק. היום המדענים כבר משוכנעים בקיומם ובחשיבותם הגדולה.

כמעט כל אחד מאתנו חווה את זה פעם. אתם עומדים בשדה התעופה ליד המסוע וממתינים למזוודה והיא פשוט לא מגיעה. אין ספק: מדובר באחד הרגעים המעצבנים. לכו תמצאו עכשיו לאן היא נעלמה במנגנון השינוע המורכב של שדות התעופה. ולפעמים כשמזוודה מגיעה ליעדה נדמה לנו שהייתה כאן התערבות אלוהית. עכשיו דמיינו שבמקום בגדים, כלי רחצה ונעלי המזל המיוחדות שאתם אורזים לחו”ל לפגישות עסקיות, יש במזוודה שלכם רגשות, זיכרונות, תקוות, געגועים.

פרופסור רנדי שקמן, יהודי אמריקאי, חוקר ביולוגיה של התא וחתן פרס נובל לרפואה ופיסיולוגיה לשנת 2013, פענח את המנגנון שבו מזוודות עוברות ממקום למקום… בתוך הגוף שלנו.

הגוף האנושי מורכב מטריליוני מולקולות שמועברות בין התאים במנות קטנות המכונות בשפת המדע שלפוחיות (vesicles) – להלן “המזוודות”. המיקום והתזמון של השלפוחיות הללו, הנושאות את כל המידע הרגשי, הקוגניטיבי והפיזיולוגי שלנו, קובע הכול: לאן נפנה, מה נחשוב ואיזה נוירון יידלק במוח שלנו ברגע שבו הבחורה ששברה לנו את הלב תיכנס לחדר.

פרופסור שקמן, שהוקסם מהדרך שבה התאים מארגנים את התעבורה המולקולרית שלהם חקר את תנועתם של “השלפוחיות-מזוודות” הללו וגילה שלושה סוגים של גנים האחראים על מערכת התחבורה התאית. תגליתו של שקמן הובילה לפריצת דרך בתחום הביולוגיה המולקולרית ולהתקדמות משמעותית בחקר מחלות כגון סכרת ופרקינסון.

אז כשהמזוודה שלכם לא מגיעה זה באמת מעצבן. אבל לפחות תתנחמו בכך שפרופסור שקמן נמצא שם כדי לוודא שהעצבים שלכם יגיעו בדיוק בזמן.