כמה אנשים אתם מכירים, שהדבר הראשון שהיו עושים אחרי שהודיעו להם שזכו בפרס נובל, היה ללכת להתקלח? לא הרבה, נכון? זה בדיוק מה שעשה פרופסור אלווין רות, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2012. מה שעבר באותו רגע בראש של רות, שחבריו מגדירים כ”ראש בעל חשיבה יוצאת דופן”, היה שעם כל המהומה שעומדת להתחולל בחייו בימים הקרובים, מי יודע מתי יגיע שוב למקלחת. החלטה הגיונית בסך הכל.

וזה לא במקרה. פרופסור אלווין רות הוא מומחה בחקר קבלת החלטות עם התמחות בתורת המשחקים ובחקר עיצוב שווקים. ואם להשתמש בשפת המקורות היהודית החביבה עליו, עבודתו של רות נועדה להשיב על השאלה הבאה: “מה תהיה ההחלטה המוצלחת ביותר של ראובן בהינתן הצרכים של שמעון?”

למרות שנשר מהתיכון בגיל 16 וכמעט גרם להוריו היהודים התקף לב, אלווין רות פיצה על כך בגדול כשכבר בגיל 23 קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת פרינסטון ובגיל 28 פרסם את הספר הראשון שלו.

בניגוד לאנשי אקדמיה רבים שמתעקשים להתבצר במגדל השן, פרופסור רות אוהב “לרדת אל העם”. זו אולי הסיבה מדוע קולגות מהאקדמיה מגדירים אותו כ”איש של אנשים”. תמיד תמצאו אותו מוקף בתלמידים, יש לו מאות חברים, וארוחת ליל הסדר הענקיות בביתו נחשבות לאטרקטיביות במיוחד.

כמומחה לגישור בין רצונות לצרכים, המחקר של פרופסור רות מתפרס על פני שווקים שונים ומקוריים. בין השאר יצר מנגנון שמחבר בין תורמי כליות לחולים שזקוקים להשתלה, תכנן מערכת יעילה שמחברת בין בתי חולים לסטודנטים מתמחים לרפואה, ופיתח אלגוריתם יעיל לבחירת בני זוג מתאימים לנישואין.

ומה הסוד שלו לחיי נישואין מוצלחים? אם אתם גברים, פרופסור רות טוען שהסוד הוא לדאוג שהנשים שלכם תהיינה קצת (אבל קצת) יותר מרוצות מכם.

לא מאמינים? מוזמנים לנסות בבית…

ההיסטוריה היהודית הולידה מספר כופרים ידועים, שהמפורסם בהם הוא כמובן הפילוסוף היהודי הדגול ברוך שפינוזה.

אולם מעטים יודעים שגם כיום חיים בינינו כופרים יהודים. לא מאמינים? אתם מוזמנים להכיר את פרופסור אריק מסקין.

מסקין, כלכלן יהודי שלימד באוניברסיטת פרינסטון והתגורר בבית בו גר אבי תורת היחסות אלברט איינשטיין עד 1955, לא מפחד מדבר, כולל לכפור באלוהים בכבודו ובעצמו.

כן כן. רוב האנשים משוכנעים בטעות שכדי להיות דתי חייבים להאמין בישות מטאפיזית עם זקן ארוך ופתיל קצר ששולחת אתכם לגיהינום אם התפלקה לכם גבינה להמבורגר, ומעניקה חיי נצח אם הייתם ילדים טובים והתפללתם שלוש פעמים ביום (כולל בזמן שעון חורף).

אבל האמת היא שההגדרה האמיתית של דת היא אמונה מוחלטת בסדר על-אנושי.

קחו לדוגמה את אלוהי הכלכלה הקפיטליסטית – השוק. חסיד קפיטליסטי אדוק מאמין בכל לבו שהשוק הוא אלוהים ושלאף אחד – אפילו לא למדינה – אסור להתערב בעבודתו. גם אם הכופר מסקין קורא לה להתערב.

לפי השקפתו של מסקין השוק אמנם חשוב, אבל הוא לא אלוהים. יחד עם עמיתיו הוא פיתח מודלים שהוכיחו כי שוק פרוע ללא ריסון עלול להוביל לאי-שוויון קיצוני ולפער הולך וגדל בין עשירים ועניים. לכן הממשלה חייבת להתערב מדי פעם כדי לצמצם את הנזק.

בניגוד לשפינוזה, שהוחרם על ידי הקהילה היהודית באמסטרדם של המאה ה-17 אחרי שהעז לכפור בעקרונות דתיים בסיסיים, מסקין זכה בכבוד עולמים ובשנת 2007 קיבל את פרס נובל לכלכלה על הישגיו.

ככה זה. לפעמים לא מספיק להיות גאון, צריך גם לדעת מתי להיוולד.

בשנת 1776 יצא לאור הספר “עושר העמים” שחיבר הכלכלן האנגלי אדם סמית – ושינה כל מה שחשבו עד אז על כלכלה.

הרעיון המרכזי של סמית היה שאם בני אדם יפעלו מתוך מניעים אגואיסטיים, הכלכלה תצמח והעושר הכללי יגדל. ובמילים אחרות: אגואיזם = אלטרואיזם.

סמית השתמש בדימוי “היד הנעלמה”, שמתאר מנגנון חברתי בו הצטברות של מעשים של יחידים מטעמים אנוכיים מקדמת את טובת הקהילה, באופן שאזרחי המדינה כולה יגיעו למינימום עוני ולמקסימום עושר ורווחה.
למעט סטייה קצרה בדמות התורה הסוציאליסטית של יהודי בשם קרל מרקס, במשך מעל מאתיים שנה, ולמען האמת עד ימינו אנו, השיטה הכלכלית של סמית משלה בכיפה ללא עוררין.

ואז הגיע עילוי יהודי בשם ג’וזף שטיגליץ שהעז לערער על השקפתו של סמית (למען האמת שטיגליץ היה אחד מרבים שהסתייגו ממשנתו הכלכלית של סמית, אבל תזרמו אתנו בשביל הסיפור). שטיגליץ טען כי התיאוריה הכלכלית של סמית מתאימה אולי למציאות הכלכלית של המאה ה-18, התקופה בה סמית חי, אבל אינה מתאימה לכלכלה המודרנית המורכבת והמסובכת של ימינו. למה התכוון שטיגליץ?

אחד התנאים המוקדמים להגשמת עקרון היד הנעלמה הוא שקיפות מידע מוחלטת. ובשפה כלכלית – שלא יהיה חוסר סימטריה בין המידע שיש לקונה למידע שיש למוכר. הבעיה היא שככל שהכלכלה יותר “מבוססת ידע” גדל הסיכוי לחוסר סימטריה בידע של שני הצדדים. למשל, בעל מגרש למכוניות משומשות יכול להסתיר מקונה פוטנציאלי שברכב המוצע למכירה יש תקלה בבוכנות, או בעל דירה עלול לא לשתף את השוכר שהשכן מלמטה הוא מוזיקאי, שההשראה נוחתת עליו בין שתיים לארבע. בבוקר. מוכר לכם?

שטיגליץ, שכבר בגיל 27 קיבל תואר פרופסור מאוניברסיטת ייל היוקרתית, פיתח תיאוריות ומודלים כלכליים שנועדו לפתור את בעיית האי-סימטריה בידע ועל כך זכה בפרס נובל לכלכלה לשנת 2010.

עבודתו סייעה לצמצום אי השוויון בשכר, הגדלת שכר המינימום, חתירה להתערבות ממשלתית וצמצום הגלובליזציה.

בנוסף, חזה שטיגליץ את המשבר הכלכלי הגדול של 2008 ומאז פתח חשבון עם “היד הנעלמה”.

גארי בקר נולד בשנת 1930 בפנסילבניה שבארה”ב. הוא למד כלכלה באוניברסיטאות פרינסטון ושיקגו, ומחקריו חושפים את האלמנט הרציונלי המעורב בהתנהגויות מורכבות. בכך שינה את התייחסותנו באשר לפעולה האנושית בתחומים כגון אפליה, נישואין, פשיעה והתמכרות.

בשנת 1992 זכה גארי בקר בפרס נובל לכלכלה, “בעבור עבודתו, בה הרחיב את תחומו של הניתוח המיקרו-כלכלי לתחומי התנהגות ולפעילות גומלין מגוונות, אשר אינן בהכרח כלכליות”. לעבודתו חשיבות תאורטית ומעשית רבה בכל תחומי מדעי החברה ובמיוחד בכלכלה, סוציולוגיה, קרימינולוגיה ודמוגרפיה.

מאז שהיה ילד הדהדה במוחו של דניאל כהנמן האמירה של אמו: “בני האדם מורכבים ומעניינים לאין קץ”. מתוך אינטואיציה בריאה שאמא תמיד צודקת, החליט הנער הצעיר להקדיש את חייו לחקר נפש האדם ופנה ללימודי הפסיכולוגיה. אחרי ששינן כל מה שפרויד אמר וקיבל תואר דוקטור, התפנה כהנמן לשאלה שהטרידה אותו כל חייו:

מדוע אנשים מחליטים כפי שהם מחליטים?

כהנמן ושותפו עמוס טברסקי ערכו מאות מחקרים, שבכולם התוצאה הייתה זהה: אנשים מקבלים החלטות על בסיס המון דברים – כעס, אכזבה, אופטימיות, קנאה, כבוד – רק לא על בסיס רציונלי. מחקריו פורצי הדרך של כהנמן התמקדו בתחום שנקרא “כלכלה התנהגותית”, או בשפה עממית – מה עובר לנו בראש כשאנחנו עושים שופינג? כהנמן הוכיח שבזמן תהליך הקנייה מחירו של המוצר זניח במכלול השיקולים שלנו, לעומת גורמים אחרים. לדוגמה, חבר ילדות מצליח שפגשנו רגע לפני הכניסה לחנות, שיחת נזיפה שקיבלנו על הבוקר מהבוסית, או מוצר שרכש הלקוח שעמד לפנינו בקופה.

בשנת 2002 החליטה ועדת הפרס השבדית להעניק לכהנמן פרס נובל לכלכלה למרות שמעולם לא למד ולו קורס אחד בכלכלה.

לימים יאמר כהנמן שההחלטה הלא רציונלית של ועדת הפרס היא ההוכחה הטובה ביותר לנכונות התיאוריה שלו: תקשיבו לאמא!

הארי מרקוביץ נולד בשיקגו ארה”ב בשנת 1927. הוא קיבל תואר דוקטור בכלכלה באוניברסיטת שיקגו, ומאז שילב את עבודתו האקדמית בפעילות עיסקית.

בשנת 1990 הוענק להארי מרקוביץ פרס נובל בכלכלה, “בעבור פיתוח תורת בחירת תיק ההשקעות”. עבודתו של מרקוביץ השפיעה על כל המגזר הפיננאנסי והוא נחשב למוביל חקר ההשקעות בזמננו. על-פי תפיסתו, על המשקיע לא להסתפק בחישוב פשטני של סיכויי הרווח המירבי, בבואו לבחור את מניותיו, ועליו לקחת בחשבון את שונות ההחזר בתנאי סיכון וחוסר ודאות.

נגיד שקוראים לכם אברהם אבינו ויום אחד אתם מקבלים הוראה מאלוהים לעקוד את בנכם יחידכם. תודו, מדובר בחתיכת דילמה. כי סירוב משמעו שפתחתם חשבון עם אלוהים והסכמה פירושה לחיות כל החיים בידיעה שרצחתם את הבן שלכם. לא נעים.

אם תשאלו את פרופסור ישראל אומן, מומחה לאסטרטגיות לקבלת החלטות וחתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2005, הוא היה מייעץ לאברהם “ללכת על זה” מסיבה פשוטה: אם אתה מוכן לעמוד בניסיון, לא תצטרך לעמוד בו.

במילים אחרות: באופן פרדוקסלי, ויעיד על כך מבחן התוצאה, דווקא הנחישות של אברהם להרוג את בנו הובילה להשארתו בחיים.

זה נקרא גם “פרדוקס הסחטן”. “פרדוקס הסחטן” מתאר את הניסוי הבא: מכניסים שני אנשים לחדר עם מזוודה של מיליון דולר ומבטיחים להם את כל הכסף בתנאי אחד- שיגיעו בניהם להסכמה על חלוקתו. לכאורה פשוט. מחלקים חצי חצי והולכים הביתה. זה בדיוק מה שאומר הרציונלי מבין השניים. אלא שהשני חושב אחרת ומבקש תשע מאות אלף דולר או כלום. לא עוזרים ההפצרות והתחנונים של חברו. האחרון מתעקש על הסכום. לבסוף הרציונלי מבין שעדיף לו לצאת מהחדר עם מאה אלף דולר מאשר עם אפס, ונכנע. בקיצור, הנחישות במשא ומתן משתלמת.

“פרדוקס הסחטן” הוא עקרון אחד מיני רבים, שמרכיבים את תורת המשחקים – ענף מתמטי העוסק בהתנהגות רציונלית של גורמים שונים הקשורים יחד, כשלכל אחד מהם מטרות אחרות.

פרופסור ישראל אומן, יהודי דתי שנולד בגרמניה חודשיים לפני ליל הבדולח ואשר משפחתו הצליחה להימלט מהתופת ברגע האחרון, מאמין שאפשר להשתמש בעקרונות תורת המשחקים כדי לפתור כמעט הכול: מבעיות שידוכין, דרך שיפור איכות הסביבה, ועד הסכסוך הישראלי – פלסטיני.

ניחשתם נכון, פרופסור אומן הוא אדם אופטימי.

לורנס קליין נולד בשנת 1920 בארצות הברית. בשנת 1980 זכה בפרס נובל לכלכלה “בעבור בניית מודלים אקונומטריים ויישומם בחקר ובחיזוי תנודות השוק והמדיניות הכלכלית”.

קליין מצדד, בתיאוריה ובמעשה, בשילוב בין התערבות המדינה עם פעולת הרצון החופשי של הפרט.

ליאוניד קנטורוביץ נולד ברוסיה בשנת 1912. בשנת 1975 זכה בפרס נובל לכלכלה “בעבור תרומתו לתאוריית הקצאת המשאבים האופטימלית”.

ליאוניד קנטורוביץ הצליח לפתח את התאוריה המבריקה שלו ולפלס דרך לרפורמה כלכלית בברית המועצות למרות המגבלות הפוליטיות הקשות שהושתו עליו.

בשנת 1986 הלך ליאוניד קנטורוביץ לעולמו.

מילטון פרידמן נולד בארצות הברית ב-1912. בשנת 1976 זכה בפרס נובל לכלכלה “על הישגיו בתחום ניתוח הצריכה, היסטוריה ותיאוריה מוניטרית והוכחת המורכבות של מדיניות ייצוב כלכלי”.

פרידמן דגל בשוק חופשי הפועל ללא התערבות ממשלתית, וראה בו מתכון לצמיחה כלכלית קבועה. “רצונו של היחיד להצליח”, טען, “הוא המנוע של הקפיטליזם האמריקני”.

אם גאון הוא מי שמסוגל להסביר דבר מורכב באופן פשוט, כיצד הייתם מגדירים את מרטון מילר שהצליח לפשט את התיאוריה הכלכלית שלו כך שאפילו אנשים שפוסחים באימה על מדורי הכלכלה יבינו אותה, וגם לגרום לנו לרצות להתקשר לפיצרייה הקרובה ולהזמין מגש פיצה משפחתית?

עד הופעתו של מילר נהגו להעריך שווי של חברות על פי מדד שנקרא “יחס הון-חוב”. ובמלים אחרות, אם חוב של חברה הוא 100 ₪ וההון העצמי שלה הוא 200 ₪ “יחס הון-חוב” שווה חצי. האמונה הרווחת בקרב הכלכלנים הייתה שככל שיחס הון-חוב נמוך יותר, כך החברה שווה יותר.

מילר, הגרסה המעונבת של הילד מהאגדה “בגדי המלך החדשים”, טען שהרעיון להעריך חברה על בסיס “יחס הון-חוב” משול לאמונה שאם נחלק את הפיצה שלנו לשמונה משולשים במקום לארבעה משולשים, ניהנה מפיצה גדולה ומשביעה יותר.

ובמילים אחרות: “יחס הון-חוב” הוא אחיזת עיניים, שתכליתה להוציא את הכסף מכיס אחד ולהעבירו לכיס השני.

מילר שנולד בשנת 1923 בבוסטון מסצ’וסטס למשפחה יהודית משכילה, סיים תואר ראשון באוניברסיטת הרווארד. אולם את רוב חייו המקצועיים העביר באוניברסיטת שיקגו, שם לימד במשך 40 שנה.

בשנת 1990 זכה בפרס נובל לכלכלה על מחקרו.

כעבור שבע שנים והוא בן 74 נפטר מילר והותיר אחריו מאות תלמידים מעריצים שהמשיכו את מורשתו הכלכלית, שנשענה על הגיון בריא, חתירה לאמת ומטפורות מפתיעות מעולם הפחמימות.

הרברט סימון נולד בארה”ב בשנת 1916. בשנת 1978 הוענק לו פרס נובל לכלכלה, “בעבור מחקרו בתחום תהליך קבלת ההחלטות בארגונים כלכליים”.

סימון קוזנץ נולד בקארקוב שבאוקראינה בשנת 1901. בצעירותו היגר לארצות-הברית וב-1926 קיבל תואר דוקטור בכלכלה באוניברסיטת קולומביה. הוא נמנה עם צוות המכון הלאומי למחקר כלכלי, ובמקביל כיהן כפרופסור לכלכלה באוניברסיטאות ג’ונס הופקינס והרווארד.

פרס נובל בכלכלה הוענק בשנת 1971 לסימון קוזנץ, “בעבור פרשנותו את תהליכי הצמיחה הכלכלית על סמך ממצאים אמפיריים, שאיפשרה הבנה חדשה ומעמיקה של המבנה הכלכלי והחברתי ותהליך התפתחותו”.

קוזנץ נחשב לאחד ההיסטוריונים העיקריים של הכלכלה המדינית. הוא חקר את הצמיחה הכלכלית למן מחצית המאה ה-19, תוך שהוא חושף את הסבך המפליא של המחזוריות הכלכלית. קוזנץ גם הגדיר את ההכנסה הלאומית והשיטות שפיתח יושמו בכל העולם.

עם מותו של סימון קוזנץ, בשנת 1985, הספיד אותו הכלכלן הנודע, ג’ון קנת גלבריית במילים אלו: “כאשר אנו מדברים על תוצר לאומי גולמי, הכנסה לאומית, מרכיביהם והמדיניות שהובילה אליהם, אנו מדברים על מבנים שיצר קוזנץ. “

פול סמואלסון נולד בשנת 1915 באינדיאנה, ארצות-הברית. הוא למד בהארוורד ואחר כך במכון הטכנולוגי במסצ’וסטס, שם שימש מ-1940 מרצה וחוקר. בשנים 1948 – 1949 היה יו”ר כח המשימה של נשיא ארצות-הברית להבטחת רווחת הציבור האמריקני, ושימש גם כיועצם הכלכלי של הנשיאים קנדי וג’ונסון.

בשנת 1970 הוענק לפול סמואלסון פרס נובל לכלכלה, “בעבור עבודתו המדעית, בה פיתח תאוריה כלכלית סטטית ודינאמית ותרם באופן פעיל להעלאת רמת הניתוח במדע הכלכלה”.

סמואלסון עסק כתאורטיקן בכל ענפי הכלכלה. הראשון בין פירסומיו הרבים היה הספר “יסודות הניתוח הכלכלי”, שבו הציג את הכלכלה בצורת מודלים מתמטיים. בנוסף התבלט כאיש הוראה מוכשר וספרו “על כלכלה” תורגם ל-80 שפות, ושירת מיליוני קוראים ברחבי העולם.

פול סמואלסון תומך בהתערבות סבירה של המדינה בכלכלת השוק, תוך הימנעות מגרימת שיבושים או הגבלות יתר. האמצעים העיקריים שבהם המדינה יכולה להשפיע על הסביבה הכלכלית, לדעתו, הם מדיניות התקציב והמדיניות המוניטרית.

דמיינו עולם שבו מובטלים יכולים להיכנס לסופרמרקט, לגשת לאחד המדפים, לשלוף משם עבודה, לשלם עליה בקופה ולשוב למעגל התעסוקה שמחים וטובי לב. עכשיו דמיינו עולם שבו כולם חיים בשלום אחד עם השני, מגשימים חלומות, מוצאים בני זוג אידיאלים וחיים ברווחה כלכלית ללא סבל, מחלות וטרדות עד 120. ובכן זה בדיוק הכשל עם שימוש בדמיון. אם הוא היה מציאות, לא היינו נזקקים לו, נכון?

מצד שני, היכולת לדמיין מסייעת למטפורות, למשל דימוי “סופרמרקט העבודות” משמש כמטפורה מצוינת, שמסבירה מדוע קיבל פרופסור פיטר דיאמונד את פרס נובל לכלכלה לשנת 2010.

הרעיון הוא כזה: בהנחה שבחצר הבית שלכם לא גדל כסף על העצים, לא הזדמן לכם לעשות אקזיט עם שמונה אפסים, לא נולדתם לאבא טייקון ו/או לא דגתם דג זהב שיגשים לכם את חלום הפנסיה המוקדמת, מן הסתם קיים סיכוי די גדול שיצא לכם פעם לחפש עבודה. שוק העבודה, כפי שמנסח זאת פרופסור דיאמונד, שייך לתחום בכלכלה שנקרא “שווקים עם חיפוש”.

אם נחזור רגע לדימוי “סופרמרקט העבודה”, אז בניגוד למוצרים שנמכרים בסופר, ישנם שווקים בהם לא קונים את המוצר מהמדף, אלא צריך לחפש אותו. מה שנקרא “שווקים עם חיפוש”. פירמות לא לוקחות עובדים “מהמדף” ועובדים לא מוצאים עבודה “על המדף”. נדרש תהליך ארוך הכרוך בעלויות שבו צד אחד מחפש את הצד השני.

וכאן נכנס לתמונה פיטר דיאמונד.

פרופסור דיאמונד, צאצאם של יהודים שהיגרו ממזרח אירופה לארה”ב בסוף המאה ה-19, פיתח מודלים המתארים את התהליכים הללו ובפרט את החלטות הצדדים. להלן, הפירמות והמובטלים. מודלים אלו עונים על שאלות קריטיות כמו: מדוע שיעור האבטלה הוא ברמה מסוימת? למה יש בזמן נתון יותר מובטלים ממשרות פנויות? וכיצד מדיניות ממשלתית, כמו מתן דמי אבטלה או סבסוד, משפיעה על פתיחת משרות פנויות ושינויים ברמת האבטלה?

אז אם אתם בין עבודות, מאוד מומלץ להציץ במודלים של דיאמונד. כדאי לכם – כל עצה שלו שווה דיאמונד.

פרנקו מודיליאני נולד ב-1918 ברומא שבאיטליה. אל הכלכלה הגיע במקרה, לאחר שזכה במקום ראשון בתחרות כתיבת מאמרים בנושא: “השפעותיו של פיקוח המחירים”. בשל האווירה האנטיטשמית באיטליה לפני מלחמת העולם השנייה החליט מודליאני לעקור לארה”ב. ב-1944 קיבל תואר דוקטור לכלכלה, עבד באוניברסיטת אילינוי, במכון קארנגי לטכנולוגיה ולבסוף במכון הטכנולוגי במסצ’וסטס, שם כיהן כפרופסור לכלכלה ומימון.

בשנת 1985 זכה פרנקו מודיליאני בפרס נובל לכלכלה, “בעבור ניתוחיו החלוציים בנושא השווקים הפיננסים והקשר בין צריכה לחיסכון”.

מודיליאני תרם רבות לביסוס כלים להערכת שווי חברות, מחיר ההון והשפעות המיסוי על שווי החברה. מודלים אלו הם אבני היסוד של תורת המימון כיום. הוא הושפע רבות מתורתו של הכלכלן קיינס ותרם לניסוח המתימטי של המודל הקינסיאני. על-פי תפיסה זו, הזרמת כספים למשק, בתנאים מוגדרים, והגדלת הוצאות הממשלה, בפיקוח צמוד, עשויים למנוע מיתון כלכלי.

קנת ארו נולד בניו-יורק בשנת 1921, בשנת 1972 זכה בפרס נובל לכלכלה ביחד עם ג’ון ר. היקס, על “תרומתם המכרעת לתיאוריית האיזון הכלכלי הכללי, ולתורת רווחת הכלל”.

ארו התמקד במחקריו בהשלכות החברתיות של ההתפתחויות הכלכליות.

רוברט סולו נולד בברוקלין ניו-יורק ב-1924. ב-1951 קיבל תואר דוקטור בכלכלה באוניברסיטת הארוורד, ולאחר מכן הצטרף למכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס.

בשנת 1987 זכה רוברט סולו בפרס נובל לכלכלה, “בעבור תרומתו לתאוריה של הצמיחה הכלכלית”. המודל שפיתח משלב את ההון והעבודה כגורמים הקובעים את שיעור הצמיחה במשק. ניתוח זה, כמו גם ניתוחו את מבנה ההון וחיוניותו, הפכו לנכסי צאן ברזל של הכלכלה בת-זמננו.

רוברט פוגל נולד בשנת 1922 בניו-יורק. ב-1963 קיבל תואר דוקטור באוניברסיטת ג’ונס הופקינס, ורוב שנותיו חקר ולימד באוניברסיטת שיקגו. בשנת 1993 הוענק לרוברט פוגל פרס נובל בכלכלה, במשותף עם דגלאס נורת’, “בעבור תרומתם לחידוש המחקר בתחום ההיסטוריה הכלכלית, באמצעות יישום תאוריה כלכלית ושיטות מחקר כמותיות לצורך הסבר שינויים כלכליים ומוסדיים”.

עבודתו השנוייה ביותר במחלוקת של פוגל קשורה לכלכלת העבדות. מסקנתו, שהתבססה על ניתוח סטטיסטי מקיף ומדויק, היתה כי העבדות בוטלה לא בגלל חוסר יעילותה הכלכלית, אלא בשל היותה בלתי נסבלת מבחינה מוסרית עבור העם האמריקני.