ג’ק שטיינברגר נולד ב-1921 בגרמניה. עם עליית הנאצים לשלטון הצליחו הוריו למלט אותו לארה”ב. הוא למד תחילה הנדסה וכימיה ורק עם סיום מלחמת העולם השנייה החליט להתמקד בלימודי הפיזיקה. ב-1948 הוענק לו תואר דוקטור באוניברסיטת שיקגו, וב-1950 הצטרף כחוקר לאוניברסיטת קולומביה.

ג’ק שטיינברגר זכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1988, במשותף עם ליאון לדרמן ומלווין שוורץ “בעבור שיטת קרן הנטרינים והדגמת מבנה הדובלט של הלפטונים, דרך גילוי הנטרינו המיואוני”.

המודל המקובל בפיזיקת החלקיקים מחלק את החלקיקים האלמנטרים לשתי משפחות עיקריות: קורקים ולפטונים. עד סוף שנות ה-50 היה ידוע לפיזיקאים על שלושה לפטונים שונים: האלקטרון, המיואון והנטרינו. הנטרינים נוצרים מאלקטרונים ומיואונים ויכולים להפוך חזרה לאלקטרונים ומיואונים.

לקראת שנות ה-1960 העלו הפיזיקאים השערה בדבר קיומם של שני סוגי נטרינו שונים, האחד נוצר מאלקטרון והאחר נוצר ממיואון. אולם הם התקשו לערוך אבחנה תצפיתית בין שני הסוגים.

ב-1961 ביצעו לדרמן, שטיינברגר ושוורץ את הניסוי בנטרינים שזיכה אותם בפרס נובל. הם מצאו פתרון לבעיית האיבחון בהשתמשם בקרן של נטרינים, שנוצרה על-ידי התנגשויות של חלקיקים בתוך מאיץ חלקיקים. הנטרינים בקרן נוצרים ממואונים, ובניסוי הוכח שהם הופכים חזרה למיואונים בלבד. העובדה שאף נטרינו לא הפך לאלקטרון הוכיחה שזהו חלקיק שונה מהנטרינו הנוצר מאלקטרון.

לאבחנה בין נטרינו אלקטרוני לנטרינו מיואוני חשיבות תיאורטית רבה. כיום מקובל לראות באלקטרון ובנטרינו האלקטרוני דובלט, כלומר צמד אחד של שני לפטונים השייך לדור אחד של חלקיקים. ובמיואון ובנטרינו המיואוני דובלט שני, השייך לדור שני של חלקיקים.