דיויד גרוס, 1941, זכה בפרס נובל בשנת 2004, בזכות ההסבר שגיבש באמצע שנות השבעים על אופיו של הכוח הגרעיני החזק, הכוח הפועל בין הקווארקים - חלקיקי היסוד המרכיבים את גרעין האטום. "חיפשתי הסבר להתנהגות המוזרה של הקווארקים במשך שנים רבות, כשהתחלתי לעבוד על כך הייתי בן 27, בגיל 32 מצאנו את הפתרון"..
עוד כשהיה נער נמשך דיויד גרוס לעולמה המסתורי של הפיזיקה. בעיקר הקסימה אותו העובדה שמדעי הפיזיקה עוסקים באבולוציה של חידה. פתרון חידה אחת מוביל לחידה חדשה, וכן הלאה.
כשסיים את הדוקטורט באוניברסיטת הרווארד הונחה לפתחו של דיויד גרוס חידה בלשון הזו: “אני מתנהג באופן גחמני ומוזר, אף אחד עדיין לא ראה אותי ויש הטוענים שאני המקור הראשוני לקיום. ולא, אני לא אלוהים”. גם גרוס ידע שהכוונה היא לא ליושב במרומים אלא למישהו אחר – קטן, ממזרי ועם שם שלקוח מהרומן האניגמטי “פיניגנז וייק” שכתב הסופר הסקוטי המפורסם, ג’יימס ג’ויס.
החלקיק קוורק
החלקיק קוורק, שעד היום נראה בתנאי מעבדה רק בקבוצות ולא כיחיד, הוא אחד מהאבות הקדמונים של עולם החלקיקים. הוא משתייך למשפחת החלקיקים האלמנטריים – החלקיקים היסודיים ביותר של החומר הידועים היום בפיזיקה.
עד להופעתו של החלקיק קוורק התפיסה הרווחת הייתה שגרעין האטום מורכב רק מפרוטונים ונויטרונים. אבל אז הופיעה החידה – הרי פרוטונים הם חלקיקים בעלי מטען חיובי שדוחים זה את זה, מה שאומר שגרעין האטום היה אמור להתפרק מיד. ובכל זאת הרי הוא כאן, חי ובועט – זאת כל מי שחלף פעם ליד דימונה יודע.
הפיזיקאים שיערו שקיים כוח נוסף ואנונימי שפועל בתוך גרעין האטום, כוח שמצמיד את הפרוטונים והנויטרונים זה לזה בעוצמה מספיק חזקה כדי להתגבר על הדחייה החשמלית. זהו החלקיק הקוורטי שמשמש, אם נאמץ אנלוגיה מעולם הנדל”ן, כטיט שמדביק בין הלבנים. רק שבמקום לבנים, הוא מדביק אטומים.
וכאן נכנס לתמונה פרופסור דיויד גרוס.
פרופסור גרוס, בן למשפחה יהודית שהיגרה לארה”ב מהקיסרות האוסטרו-הונגרית, גילה את תכונות ה”דבק” הזה שמכונה בפיזיקה “הכוח החזק” והוביל לפריצת דרך שתרמה להגשמת החלום של ניסוח תאוריה כוללת שתוכל להסביר את כל התופעות בטבע. על גילוי זה קיבל את פרס נובל לפיסיקה לשנת 2004.
