ג’וזף שטיגליץ, 1943, זכה בפרס נובל בשנת 2001, האיש שחזה את המשבר הכלכלי של 2008.
בשנת 1776 יצא לאור הספר “עושר העמים” שחיבר הכלכלן האנגלי אדם סמית – ושינה כל מה שחשבו עד אז על כלכלה.
הרעיון המרכזי של סמית היה שאם בני אדם יפעלו מתוך מניעים אגואיסטיים, הכלכלה תצמח והעושר הכללי יגדל. ובמילים אחרות: אגואיזם = אלטרואיזם.
סמית השתמש בדימוי “היד הנעלמה”, שמתאר מנגנון חברתי בו הצטברות של מעשים של יחידים מטעמים אנוכיים מקדמת את טובת הקהילה, באופן שאזרחי המדינה כולה יגיעו למינימום עוני ולמקסימום עושר ורווחה.
למעט סטייה קצרה בדמות התורה הסוציאליסטית של יהודי בשם קרל מרקס, במשך מעל מאתיים שנה, ולמען האמת עד ימינו אנו, השיטה הכלכלית של סמית משלה בכיפה ללא עוררין.
ואז הגיע עילוי יהודי בשם ג’וזף שטיגליץ שהעז לערער על השקפתו של סמית (למען האמת שטיגליץ היה אחד מרבים שהסתייגו ממשנתו הכלכלית של סמית, אבל תזרמו אתנו בשביל הסיפור). שטיגליץ טען כי התיאוריה הכלכלית של סמית מתאימה אולי למציאות הכלכלית של המאה ה-18, התקופה בה סמית חי, אבל אינה מתאימה לכלכלה המודרנית המורכבת והמסובכת של ימינו. למה התכוון שטיגליץ?
אחד התנאים המוקדמים להגשמת עקרון היד הנעלמה הוא שקיפות מידע מוחלטת. ובשפה כלכלית – שלא יהיה חוסר סימטריה בין המידע שיש לקונה למידע שיש למוכר. הבעיה היא שככל שהכלכלה יותר “מבוססת ידע” גדל הסיכוי לחוסר סימטריה בידע של שני הצדדים. למשל, בעל מגרש למכוניות משומשות יכול להסתיר מקונה פוטנציאלי שברכב המוצע למכירה יש תקלה בבוכנות, או בעל דירה עלול לא לשתף את השוכר שהשכן מלמטה הוא מוזיקאי, שההשראה נוחתת עליו בין שתיים לארבע. בבוקר. מוכר לכם?
שטיגליץ, שכבר בגיל 27 קיבל תואר פרופסור מאוניברסיטת ייל היוקרתית, פיתח תיאוריות ומודלים כלכליים שנועדו לפתור את בעיית האי-סימטריה בידע ועל כך זכה בפרס נובל לכלכלה לשנת 2010.
עבודתו סייעה לצמצום אי השוויון בשכר, הגדלת שכר המינימום, חתירה להתערבות ממשלתית וצמצום הגלובליזציה.
בנוסף, חזה שטיגליץ את המשבר הכלכלי הגדול של 2008 ומאז פתח חשבון עם “היד הנעלמה”.
