בנו של אלי בן גל, עירד, בדברים לזכרו (בית התפוצות, 17 בנובמבר 2016)
ראשית אני מבקש להודות בשם המשפחה לדן, לליאורה, לנורית ולמשפחת בית התפוצות על ערב מרגש שקיומו בבית התפוצות הוא בעל משמעות עמוקה בעיננו. אני גם מודה לאורחים היקרים, חברים, בני משפחה שבאו מחו”ל ומכל הארץ כולל מקיבוצו ברעם, לשמוע על פרויקט “אנשי סגולה” ועל אבא.
ליאורה בקשה ממני לספר בכמה מילים על אבא בעבור אלו שלא זכו להכיר אותו, אם כי איני חושב שיש כאן הערב רבים כאלה. לו הייתי צריך לבחור פסקה אחת המתארת את אבא, הייתי משתמש בפתיח של אורה ערמוני מכתבה בעיתון שלוותה את פרסום אחד מספריו: “נדמה שאלי בן-גל לא מפסיק לנדוד – מארץ לארץ, מזהות לזהות, מאמונה לאמונה, מהרפתקאה להרפתקאה [ומניגוד אחד לשני] ותמיד חי בכמה עולמות יחד באותו הזמן ואת כל נקודות הנדידה [והניגודים] הוא מחבר להשקפת עולם אחת”
הניגוד בחייו של אבא אולי מתחיל בלידתו כבן למשפחה מתבוללת שמהלכה הושפע באופן מהותי מהשואה. אביו ששרת כקצין צרפתי פטריוט גידל את ילדיו ללא קשר ליהדות והנה בימי מלחמת העולם השנייה נקרעת המשפחה מסביבתה ועברת לכפר בהרים’ שמבון-סור-לניון’ שם היא מסתתרת ממשטר וישי. אותו הכפר בו חמשת אלפים גויים שהציל מספר דומה של יהודים וקיבל בעבור זאת אות ‘חסיד אומות העולם’ קולקטיבי שנים אחר כך. סבו של אבא, עמנואל, שנשאר בעיר ליון מוסגר לנאצים ונרצח באושוויץ. תקופה זו משפיעה עמוקות על אלי מבחינת תפיסתו את היהדות והציונות. ראשית, עוד כנער הוא מתחרד ומחליט לשמור על כשרות בבית שכמעט מקדש את המטבח הצרפתי – מהלך שגורר חיכוכים עם אביו שנמשכו שנים – ובאותו הלהט והניגוד פונה לציונות ולשומר הצעיר, מוותר על אזרחותו הצרפתית לעד ועולה לארץ בשנת 1958, מצטרף לקיבוץ ברעם בגליל, שם הוא משמש כרועה צאן בתקופה אותה תיאר מאוחר יותר כמאושרת בחייו.
בהשפעת יצר הנדידה הוא מוצא את עצמו שליח השומר הצעיר ומפ”ם בתחילה בברזיל, שם הוא פוגש בליאורה אשתו הראשונה ואם ילדיו, ובהמשך בצרפת, אותה עזב שנים קודם בטריקת דלת. והתקופה היא בימי אחרית מהפכת הסטודנטים ופריחת תנועות השמאל. אבא משלים דוקטורט בסורבון על תפיסת היהדות והציונות בעיני תנועות השמאל, מתחבר לפילוסוף הנודע ז’אן פול סארטר והופך לבן בית אצלו ולבן-לוויה בביקוריו בארץ. הוא חוזר ארצה, עוסק בנושאים חברתיים ובפילוסופיה יהודית ומגבש את תפיסתו כ”יהודי חופשי” (צמד מילים שחרטנו על מצבתו) שמצד אחד הוא בעל בחירה על קיום אותן מצוות העומדות במבחן הזמן והמוסר ומצד שני מחובר למורשת אבותיו – והרי עוד ניגוד המתחבר להשקפת עולם.
על רקע ומטען זה מגיע אלי לבית התפוצות בשנות השבעים, כחלק מצוות ההקמה בראשותו של אבא קובנר. את התקופה הזו אני כבר זוכר היטב כילד. אחי ינאי ואני היינו מתרוצצים יחפים בין מבני הבטון של המוזאון החדש, כמגרש משחקים ענק. אני בטוח שדן כמנכ”ל מכיר היטב מאתנו את המאזנים והתחשיבים של המוזאון אבל אני כמעט בטוח שעד היום יש מספר נקודות מחבוא בבית שנוכל להכיר לו. בדיעבד, כמו אותן נקודות שמתחברות יחד במבט לאחור, ברור שלא יכול היה להיות עבור אבא מקום מתאים יותר מקצועית מבית התפוצות.
בית התפוצות היה אז מוזאון חלוצי, מקורי ותוסס – שמשו בו הכל בערבוביה ובעוצמה – יצירה גדולה, ריבים מרים, רומנים לוהטים והבחורות הכי יפות, שחלקן אתנו גם הערב. והנה כבר בהקמתו נדרש צוות ההקמה לתת את הדעת לניגוד נוסף שאלי מתאר בפרק “מוזאולוגיה ויהדות” המופיע באתר האינטרנט של בית התפוצות. הניגוד שבין מוזאון ששם במרכזו חפץ ותמונה בהדרת קודש כמעט תיאולוגית ובין היהדות שפוסלת בעיקרה כל שימוש בחפץ ותמונה. ההחלטה שמקבל צוות ההקמה היא הימנעות שיטתית משימוש במוצגים אותנטיים, כאשר תצוגת הקבע מסתיימת בתמונות המבקרים עצמם מתוך התפיסה שהעם היהודי הוא הוא פאר היצירה של התרבות היהודית. בהקשר זה, פרויקט “אנשי סגולה” אותו אנו חונכים הערב מציג יחידים נבחרים מהקולקטיב היהודי ובכך מתחבר לתפיסתם זו של מייסדיו.
שני עשורים בחייו משמש אלי כהיסטוריון הראשי של בית התפוצות, פעיל בגיבוש תערוכות הקבע ואלו המתחלפות, לצד פעילויות נוספות – בהקשר זה זכורה לטוב סדרת ההרצאות שקיים עם פרופ’ ישעיהו ליבוביץ’, אליו אחזור בהמשך, שמעוררת עניין רב, מושכת קהל עד אפס מקום ודנה בסוגיות שרלוונטיות עד היום.
בתום אותה תקופה פוריה ומספקת, אלי עוזב את בית התפוצות אך ממשיך בפעילותו ובנדודיו מפרויקט לפרויקט החל מניהול “בהלצ’ן” המורשת ליהודי אתיופיה, ייעוץ למוזאון הג’נוסייד ברואנדה ומתן קורסים בפילוסופיה מבית מורשתו של סארטר בתאילנד. על רקע זה הוא פוגש במר בלשטיין בלנשה. מייסדו ומנהלו של תאגיד הפרסום הענק Publicis המבקש ממנו למצוא פרויקט המדגיש את תרומתם של היהודים לאנושות. אלי חוזר ומציע את פרויקט “אנשי הסגולה” אותו אני חונכים היום בבית התפוצות, המתאר את תרומתם של זוכי פרס נובל ממוצא יהודי – בסיכומים מדעיים אורקוליים וסרטונים קצרים – אחד לכל זוכה.
אלי מגייס את הכסף וצוות קטן – ביניהם שרלי ביטון-רגב וכרמי בלוך אחיינו, שאילולי מאמציו ואמונתו לא היינו זוכים למצוא את החומר ולהשיק כאן את הפרויקט המיוחד הזה. אלי לא נרתע מלעסוק בחומר שרובו נוגע במדע מדויק שאינו בתחום מומחיותו ולשם כך מגייס כיועץ את פרופ’ ישעיהו ליבוביץ’ שאין מתאים ממנו מבחינת עומק ורוחב ידיעותיו במדעים. האנציקלופדיה האורקולית מופקת באמצעים טכנולוגיים שמהווים את חזית הטכנולוגיה בתקופת שנות התשעים. אני עוד זוכר את אבא ושרלי מגיעים אלי בתקופה בה למדתי בוסטון עם עגלה ועליה שלושה מחשבים ענקיים שהורכבו במיוחד לפרויקט והכילו את המאיצים הגראפיים המתקדמים ביותר באותה התקופה – המצויים היום בכל טלפון נייד.
בפעילות זו, כמו בשאר הפרויקטים שלקח על עצמו ומטעם עצמו, אבא הוכיח שוב יכולת יזמות אמתית – החל מהגיית הרעיון, גיוס הכסף, האמצעים והצוות ועד למימוש החזון במלואו. זו דרכו המיוחדת שאפיינה אותו כל חייו, כולל בשנותיו האחרונות, מהן לא קלות, בבית אבות בברעם לצד מטפלו הנאמן סלאח ואשתו מיכל הנמצאים עמנו הערב.
תכננתי לסיים בדברים שאבא עצמו כתב ואני חייב לשתף אתכם בהשתלשלות המקרים הבאה. אמש בחיפושי אחר דבר מה שכתב הקשור לאירוע, פתחתי את ספרו “שאוכלים עם השטן” באקראי בעמוד 292 והופתעתי מאד לראות את הקטע הבא הרלוונטי כל כך לערב זה. איני יודע אם זוהי ידו הנעלמה של אבא שכוונה אותי לקטע זה, או שמא הייתה זו “יד אלוהים” כדבריו של מרדונה באותו המונדיאל, אבל אני משוכנע שאבא היה מוצא את הקטע מתאים במיוחד לסיכום דברי/דבריו על פרויקט “אנשי הסגולה”, זאת למרות שהקטע נכתב שנים לפני ביצוע הפרויקט עצמו. אנא שפטו בעצמכם:
“מעבר למאות השנים המפרידות בין יהודי חופשי לחרדי, יש זהות יסודית בינינו בהבנת הרעיון היהודי של “עם סגולה”. אין עם שלא ראה את עצמו, בתקופה זו או אחרת בתולדותיו כמיוחד, ברצון האל, לעומת שאר האנושות. אין עם שלא עבר את השלב הילדותי של זיהוי עצמו עם האנושות במהותה. אצל רוב העמים נסתיים שלב זה עם הכישלונות ההיסטוריים והכניעה למציאות. אבדן היומרה היה גם אבדן התקווה….[לעומת זאת] ביהדות לא נעלמה אף פעם תפיסת הבחירה ואף לא הצטמצמה לתקופה מסוימת ולזרמים מסוימים. היא תמידית והיא מנת חלקם של כל הזרמים וכל ההוגים. אבל תפיסת הסגולה התגלגלה בתפיסה מנוגדת לזו של העליונות השבטית. “רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם” – דברים אלו של הנביא עמוס פתחו דרך חדשה להבנת הסגולה… אני, כיהודי חופשי, עומד באותו צד של המתרס יחד עם כל מי שרואה במושג הסגולה את התביעה העצמית המתמדת, את שאיפתו ומטרתו של עם ישראל, בדיעבד ולא כמהותו מלכתחילה, כדרך קשה ומייגעת ולא כנתון ראשוני, כהתמודדות היהודי מול עצמו, בלי קשר, ליחס אל אומות העולם…
[הבה] נלמד מהחתירה הבלתי מתפשרת של אבותינו אל האמת, מסגולתם לתרגם אמת חלקית למעשים יום-יומיים כפשוטם [ואני אוסיף שבמדע, הסגולה ההפוכה היא לעיתים לתרגם מעשים ותופעות יום-יומיות לאמת חלקית]. אל נסתפק, דתיים וחילוניים, חופשיים וחרדים, בבסיס מינימלי אלא נדרוש, כל אחד מעצמו, חיפוש מרבי את השלמות שלעולם לא נגיע אליה. הישגנו יהיו מה שדורנו יביע אומר ליורשיו. אין אנו חייבים, בשעה של פרשת דרכים, לגלות מיד דרך אחת סלולה. עלינו להיזהר מאחידות שהיא מבוי סתום, שתחסל את המפעל ההיסטורי. נלך בכנות ובאומץ, איש-איש עד קצה האמת שלו. זה יטפס ההרה, זה ירד לעמק, אחד ימה, אחד נגבה [ואני אוסיף, גם אחד לרפואה, אחד לכימיה זה לספרות וזה לפיזיקה]. אל נעמוד, אבל בשעה זו של אי-ודאות לכל, נשמור נא על קשר-עין בין כל הפלגים ללא חרמות. קשר המחבר את כולנו עם עברנו המשותף שהוביל אותנו עד הלום, קשר אמיץ ששמו מורשת ישראל סבא.”
